משפחת סופר-על – דליקטסן

ממש כמו במשפחות של ג'ינג'ים, גם המסעדנייה החדשה של רותי ומתי נושאת סימני היכר שמעידים על מוצאה • השירות מתוקתק • האוכל טעים מאוד • והעיצוב יגרום לכם לרצות לטעום ולקנות מהכל

"תגידי", שאלתי את המהממת כמה שעות אחרי שסיימנו לאכול את ארוחת הצהריים בדליקטסן, "מה היית רוצה להגיד על המקום שאכלנו בו?". היא השיבה שהיה מאוד טעים ומאוד נעים ובעיקר מאוד נותן הרגשה של חו"ל. "אבל זה בדיוק מה שכתבנו אחרי שאכלנו עסקית צהריים בהוטל מונטפיורי", השבתי לה. ואז הבנתי שזה לא ממש משנה, כי אין איך להתחמק מהתחושה הזו. אז כן, ייתכן שחלקים בטור הזה ירגישו לכם כאילו כבר שמעתם אותם או קראתם אותם בעבר, כאן או במקום אחר. אבל ככה זה עם המקומות של משפחת רותי ומתי ברודו – מקומות שתכליתם להיות מאוד טעימים ומאוד נעימים ומאוד נותנים הרגשה של חו"ל. הם פשוט לא יודעים אחרת.

כבר כתבתי כאן כמעט על כל המקומות של קבוצת R2M – על הקופי בר, על הוטל מונטפיורי וגם על הרוטשילד 12. כל מה שנכתב שם על אודות הסטנדרטים הגבוהים של הקבוצה בכל הקשור לעיצוב, מקצוענות, שירות וטיב האוכל תקף גם לדליקטסן, שמציע שילוב ראשון מסוגו בארץ בין מעדנייה למסעדה. יש אמנם עוד מקומות ששואפים להיות "מסעדניות", חלקם אפילו לא רעים בכלל, אבל אין לדעתי עוד מקום בארץ שאפשר להיכנס אליו בידיעה שאין לכם כלום בבית ולצאת ממנו עם היכולת לארח 6 אנשים לארוחת ערב מלאה. וכשאני אומר "אין לכם כלום בבית", אני מתכון ממש לכלום – כוסות, צלחות, מפות ומפיות, כלי הגשה, פרחים למרכז השולחן – את כל אלה תוכלו למצוא שם ולקחת הביתה, כך שגם אם ממש עכשיו נכנסתם לדירה חדשה ובא לכם לפתוח שולחן, תמצאו שם כל מה שצריך (את השולחן תצטרכו עדיין להביא מאיקאה). יין, כמובן, לא חסר, ירקות טריים (אם במקרה תרצו לחתוך איזה סלט בעצמכם), מרקחות וריבות, נקניקים וגבינות והמון המון אוכל מוכן איכותי ומוקפד. יש אפילו ספרי בישול, אם במקרה כל האוכל הזה יגרום לכם לרצות להפסיק ולהסתמך על אוכל מוכן.

עוד שלב באבולוציה הבלתי נגמרת של הקולינריה התל אביבית, שמפחיד לחשוב עליה בלי המקומות של R2M. דליקטסן

מקורות ההשראה של המקום הזה נמצאים אי שם באפר ווסט סייד של ניו יורק, במעדנייה המיתולוגית Zabar's. גם מי שביקרו באחד ממפעליו הלונדוניים של יותם אוטולנגי ושותפיו המוכשרים יימצאו כאן אולי נקודות השקה. יש שייזכרו ב-Dean & Deluca או במקדשי אוכל אחרים. כל כך יפה שם, בקומה הראשונה של הדליקטסן, עד שבאמת קצת הצטערתי שלא הייתה לי סיבה לקנות משם אוכל הביתה. אבל אחרי ארוחת הצהריים פשוט לא נשאר לי מקום. גם חוקי מרפי סייעו, והביאו לכך שהצנצנת האחרונה של מרקחת השזיפים המקומית (שמוגשת במסגרת הקינוח "וניל שזיפים" בקופי בר) נמכרה שניות לפני שאני הגעתי למעדנייה. לא שהייתי צריך סיבות מיוחדות לחזור, אבל הנה מצאתי אחת.

ואם כל זה לא מספיק, הם גם עושים סנדביצ'ים. חדר המעדנייה

ייתכן מאוד שבמבחן הכל כך חשוב של Value for Money הדליקטסן מציע היום את אחת העיסקאות הכי משתלמות בעיר. העיקרון המוכר של מנה ראשונה במחיר המנה העיקרית מיושם גם כאן, אלא שרמת הביצוע וההקפדה חורגות בצורה משמעותית מהמקובל אצל המתחרים בעוד המחיר נשאר נוח להפליא. ההיצע הוא של מנות קלאסיות ופשוטות יחסית, מרוסטביף והמבורגר דרך חריימה וקציצות ברוטב עגבניות ועד לזנייה בשרית או סלסיצ'ה איטלקית בפלפלים ובצל. הרבה מנות שמוכרות מיתר מסעדות הקבוצה מופיעות כאן, וזה לא משעמם בכלל. ההפך – יש בזה משהו סימפטי מאוד, כמו סוג של מפגש משפחתי של מסעדות ומנות.

וכמובן שגם הן כאן, הבנות האהובות עלי ביותר במשפחה כולה - פחזניות הסנט אונורה

אנחנו הלכנו על ההמבורגר המקומי (52 ש"ח) ועל הגולאש (68 ש"ח), הוספנו עוד מנה קטנה של סלט חצילים במיונז (8 ש"ח) וגם כוס יין אדום (הבלנד המקומי שעונה לשם "חרוצים", 24 ש"ח). אחרי קפה (שכלול בעיסקית) וקינוח קטן של שלוש פחזניות סנט אונורה (19 ש"ח) סגרנו צהריים מעולים של שלוש מנות ב-170 שקל. שווה זה לא מילה.

בימים כתיקונם אני מעדיף את הפטה הכפרי, העטוף בבצק. אבל גם זה שפה עשה את תפקידו היטב בסתימת העורקים

מבין המנות הראשונות בחרנו בפטה כבד עם תאנה מוחמצת (במתכונת הקופי בר) ובמרק עוף עם אטריות. הפטה היה נהדר ממש, בעיקר בתור ביס מאוזן על הטוסט עם מעט חרדל ופיסת תאנה חמוצה-מתוקה. מרק העוף, למרות צבע עמוק ומזמין, היה קצת דל בטעמי עוף לדעתי האישית. המהממת חיסלה אותו בחדווה וטענה שככה בדיוק היא אוהבת ושאני לא מבין כלום, אזל יכול להיות ש(כרגיל) הבעייה היא בי. סלט חצילים במיונז היה נהדר ממש, מסגנון שכבר כמעט נעלם מן העולם והזכיר לי מאוד את סלט החצילים של סבתא שובי שלי, עם המון שום ומעט חומץ.

המבורגר ממעוף הציפור. הקציצה, אגב, השתייכה להערכתי למשפחת ה-200 גרם

ההמבורגר היה שמן במידה הנכונה וניצלה לדרגת מדיום כפי שביקשנו. לצדו, במקום צ'יפס, הוגשו תפוחי אדמה קטנים אפויים בקליפתם. פחות מושחת אמנם אך ממש לא פחות טעים מהאופציה המטוגנת והקלאסית. הגולאש הגיע ברוטב עגבניות מעולה ממש, מתקתק ופיקנטי, שמבוסס (אני כמעט בטוח) על עגבניות איטלקיות משומרות. פלחי תפוחי אדמה ספגו את הרוטב הנהדר הזה והמנה כולה הוגשה לוהטת עד היסוד, ולא כפי שקורה לעתים במקומות אחרים עם  מנות שמופרשות מסירים גדולים ונאלצות לעבור חימום לפני ההגשה.

ניראה כמו מנה של מסעדת פועלים, אבל אז מגיעים הדיוק התיבול והמתיקות הטובה של העגבניות

במקור תיכננו בדליקטסן להגיש את הארוחות העסקיות עד שמונה בערב, אלא שכמה שבועות של פעילות הספיקו כדי להבין שעד שעות הערב האוכל פשוט נגמר. בעקבות כך העסקיות מוגשות היום עד חמש בערב, ואז עד הסגירה בשמונה בערב מוגש תפריט "בין ערביים" של מוצרי מעדנייה מצטיינים: צלחות גבינות ונקניקים, דגים כבושים, איקרה, כבד קצוץ, סלט תפוחי אדמה, עגבניות עם מוצרלה ועוד. תפריט האלכוהול מציע כוסות יין זולות וחביבות והתוצאה היא עוד מקום קטן שראוי להעביר בו את שעות הערב המוקדמות בצורה תרבותית וראויה, כמו בעולם הגדול. כתבנו בלונדון, שקפץ לביקור והצטרף אחרי שכבר סיימנו לאכול, בדק את התפריט הזה יחד עם כוסית של סיידר תפוחים אלכוהולי (מאמץ גינונים בריטיים, הבחור) ונותר מבסוט מאוד. גם ארוחות בוקר, גיליתי זה עתה מגלישה באתר האינטרנט שלהם, הם כבר מגישים, יחד עם בראנצ'ים של שישי-שבת. בקיצור, המקום הזה נועד אולי כדי לתת לאנשים אוכל מצוין לקחת הביתה, אבל בלי להתכוון הפך להיות גם מסעדה שלא רוצים לצאת ממנה – כמעט כמו בבית.

דליקטסן, יהודה הלוי 79/81,  03-9681010

כבד קצוץ עם חזרת וסלט תפוחי אדמה. תה של חמש אחרי הצהריים בנוסח יהדות אשכנז