בקרוב אצלכם – מול ים

30 שנה חיכיתי כדי לבוא בשעריו של היכל פירות הים בנמל תל אביב • אחרי מנת שרימפס מופלאה, חצי לובסטר, סקאלופ מצוין והקינוחים הכי טובים בארץ, נותר רק לקוות שהפעם הבאה תגיע במהרה

אחת הדרכים להגדיר מנה טובה קשורה ביכולת שלה להעניק לסועד חוויה שחורגת מגבולות הצלחת והסביבה המיידית של המסעדה. מנה טובה מעוררת זיכרון רחוק, נוגעת בנקודות נסתרות ועושה את כל זה בהפתעה גמורה, לפעמים אפילו בהומור. תומאס קלר ממסעדת The French Laundry, אולי השף האמריקאי הגדול בדורנו, עושה את זה עם משעשע החיך המיתולוגי שלו – קונוסים קטנים של בצק פריך עם טרטר סלמון, שנראים בדיוק, אבל בדיוק, כמו טילון. ילדים לא ממש אוכלים במסעדות של קלר, אבל אל מול הטילונים האלה כולם חוזרים לרגע לילדות ולציפייה האינסופית שהיא מביאה. אני, לצערי, טרם זכיתי לאכול ב-French Laundry, אבל מסתבר שבשביל להרגיש כמו ילד קטן אל מול מנה במסעדה לא צריך להרחיק לקליפורניה, אפשר פשוט ללכת לאכול "במול ים".

הפלאשבק לילדות בגירסתו המקומית הגיע בסוף הארוחה, עם קינוח שנקרא "פטריית קסם". מדובר בשני גלילים של מעין טוויל שוקולד דקיק, ממולאים בקרם שוקולד ובננה ומעליהם מרנג עם פיסטוקים ודבש. עיצוב הצלחת, מיותר כמעט לציין, מרהיב, ויורד עד לפרטים הקטנים ביותר – הווה אומר טיפות דבש שנראות כמו טל על גבי פרחי המאכל. המנה כולה נראית כמו שאתה יודע שמנה במול ים צריכה להיראות. אחרי הכל, מדובר במסעדה שמבחינת השירות והאווירה היא אולי הכי מדויקת ומדוקדקת שיש היום בתל אביב – מסעדה שלמרות היותה מסעדת דגים ופירות ים מנותקת באופן מוחלט מהמולת הנמל שבחוץ.

סוג של הזייה. פטריות הקסם

הקסם מגיע עם הביס הראשון. המרנג מתפצח ואז מגיע גל עמוק של שוקולד חלבי ומתקתק בניחוח בננה. כמעט באופן בלתי רצוני אתה עוצם עיניים כדי ליהנות מהטעם, ומגלה שאתה מושלך באבחה אחת מהמסעדה אל החוף שבחוץ, אל רחש הגלים וריח השמש ודפיקות המטקות ובעיקר אל מוכר הארטיקים עם הצידנית שצועק בקול רם "ארטיק, ארטיק! שוקו-בננה! אני הולך!". ופתאום אתה מרגיש שוב כמו ילד קטן ששמח מזה שקנו לו שוקו-בננה, ולא רוצה יותר שום דבר אחר.

בימים כתיקונם אני חסיד של הקרפ סוזט של אמא שלי. מזל שיומולדת 30 זה לא בדיוק ימים כתיקונם

או שבעצם אתה כן רוצה. כי כשאתה חוזר מהטיול על החוף אתה מגלה ליד פטריית הקסמים הזו עוד קינוח לא פחות מפנטסטי – הגירסה המקומית לקרפ סוזט הקלאסי: רביעיית קרפים זעירים שטובלים בסירופ תפוזי אלכוהולי, גלידה של ליקר גראנד מרינייה ופרחים שעשויים מלדר פטל במילוי וניל. אתם יודעים כבר בוודאי שאני לא אדם של מתוקים או קינוחים, ושקשה מאוד לרגש אותי בתחום. אבל אני מצהיר כאן רשמית שבפעם הבאה שלי במול ים אני הולך לשמור הרבה מקום לקינוחים, כי מדובר ככל הניראה במסעדה עם פס הקונדיטוריה הטוב ביותר בארץ כרגע. את ביצה הפברז'ה, אגב, לא טעמנו. לא נורא, היא תהיה שם גם בפעם הבאה – בהנחה שעד לפעם הבאה לא יעברו 30 שנה.

ציפייה דרוכה. חייב להודות שאני מאוד אוהב את התמונה הזו

הרבה זמן חיכיתי לארוחה הראשונה שלי במול ים. 30 שנה ליתר דיוק מאז יום היווסדי, ו-17 שנה מאז יום היווסדה של המסעדה. חיכיתי כל כך הרבה כי מול ים, בין אם ברצון ובין אם לאו, מיתגה את עצמה כמקום שאליו הולכים אך ורק באירועים חגיגיים מאוד (אלא אם אתם אוליגרכים. ואתם לא). ככה זה עם תפריט שהמנות הראשונות בו נעות סביב 150 ש"ח והעיקריות סביב 250 ואף צפונה. זה המחיר של הטסת חומרי גלם טריים שבטריים מכל העולם, של תחזוקת מרתף יין עצום, של מפות לבנות והחלפת סכו"ם בין כל מנה ומפיות בד מגוהצות ומבחר דיז'סטיף מסחרר. 1000 שקל לזוג, כמו כלום, תעלה כאן ארוחת ערב. אלא שבצהריים זה עולה הרבה פחות. 160 ש"ח (175 בסופי השבוע) תעלה כאן עסקית צהריים של מנה ראשונה ועיקרית. תוסיפו קינוח אחד (סביב ה-50 ש"ח) ושתי כוסות יין וקנו לכם כמה שעות של אסקפיזם צרוף וחגיגה אמיתית. לא בזול אמנם, אבל הרבה פחות ביוקר. ואגב, יש גם אפשרות לבוא למול ים אחר הצהריים ולאכול רק קינוח – אופצייה שנוספה בעקבות אתגר ביצת הפבר'זה במאסטר שף. לצידנו ישב זוג שהגיע למסעדה בסביבות חמש, הזמין שני קינוחים, כוס קאווה וכוס קולה, ויצא משם כעבור שעה עם חיוך גדול, ולא רק בגלל מתקפת הסוכר.

חיפשתי ארמניאק משנת הלידה שלי. לא היה, ואולי טוב שכך (טוב לארנק שלי, בעיקר)

האוכל במול ים שונה מאוד מזה שמוגש היום ביתר מסעדות הצמרת של תל אביב. בעידן שבו ברוב התפריטים אפשר למצוא זה לצד זה טעמים כמו ואסאבי, קארי הודי, ריג'לה, עריסה ואיקרה, אצל השף יורם ניצן המנגינה נותרה קלאסית, חרישית ועדינה. אין כוסברה, אין טחינה, אין קארי ואין ג'ינגר (בעצם היה, באחד הפרלינים המצוינים). כשמדברים על מטבח של חומרי גלם, מתכוונים בעיקר לזה – פשוט פירות ים באיכות עילאית, כזו שנדיר לפגוש בחופינו, ובטיפול מדויק.

יוצאים לדרך עם הזיתים הממולאים הפריכים והכיפיים. במזלגות לא עשינו שימוש, כמובן

המהממת ואנוכי ביקשנו שהמנות יוגשו לנו בזו אחר בזו, ולא במקביל. ככה יצרנו לנו מעין ארוחת טעימות מתמשכת, שנפתחה עם משעשע חיך חמוד – זיתים סיציליאנים עם בשר טחון ומוצרלה בציפוי פריך. אחר כך הגיעה, על חשבון הבית, טעימה ממנת מתפריט המיוחדים – גראטין קטן של אספרגוס לבן ועליו סקאלופ שמנמן, צלוי ביד אומן,בעיטור של של סלסת לימון מרירה ופרוסת כמהין שחורה טרייה. ביס מושלם.

כל דבר במנה הזו היה במידה הנכונה. כמה קטן - ככה טוב. סקאלופ, כמהין ואספרגוס לבן

לנגוסטין, שרימפ טרי, קלמרי זעיר ופלח ארטישוק נצלו יחד על שיפוד והרכיבו את מנת ה"סיפודי ים" – המנה הראשונה שבחרנו. השיפודים הונחו על מעין רטטוי של חצילים ועגבניות, שהשלים יפה את מתיקות פירות הים. מנת הפתיחה השנייה, סקאלופ בקציפת סרטנים, הייתה הפחות מוצלחת בארוחה. הצדפות היו אמנם מצוינות ברמת חומר הגלם, אבל התוספת, שהייתה אמורה להיות רליש צ'יפוטלה ופלפלים, הייתה קצת אנמית. צ'יפוטלה, אם היה שם, לא הורגש, והמרכיבים פחות התחברו לביס מדויק כפי שקרה בטעימת הגרטין ובמנת השיפודים.

יש מעורב ירושלמי ויש מעורב תל אביבי, אבל לא בטוח איזה מעורב זה. סיפודי ים

העיקרית הראשונה, פופאי שרימפ, החזירה את העסק למסלול בענק. לטעמי זו הייתה המנה הטובה ביותר של הארוחה. 10 שרימפ קריסטל (מנה עצומה, אם יש בקהל מי שחושש שבמסלול העסקי המנות קטנות יותר) נצרבו על הפלאנצ'ה כך שהיו פריכים ועסיסיים. הם קיבלו ליווי של עלי תרד חלוטים, סלק צלוי, גבינת פטה שמנמנה, ביצה עלומה ורוטב יין אדום. רשימת המרכיבים אולי נשמעת קצת מבולגנת, אבל בפה זו הייתה סימפוניה, לא פחות.

בתמונה: פופאי. לא בתמונה: אוליב (כי הם הוגשו בתור משעשעי חיך)

הגראנד פינאלה של החלק המלוח הגיע עם בגד משלו. כי מתי תאכל לובסטר כשאתה לבוש בסינר אווילי מנייר אם לא כשאתה חוגג את כניסתך לעשור הרביעי בחייך? אז לא התביישתי, שמתי סינר, ופירקתי בחדווה כל מפרק ומפרק מתוך חצי הלובסטר שקיבלנו. המהממת הוכיחה יכולות מרשימה בחילוץ בשר הצבתות, ושנינו אהבנו מאוד גם את התוספת של המנה – מעין שוקרוט עדין של כרוב, קוסטיצה מעושנת תוצרת בית ותפוחי אדמה. המליחות והמעושנות של הקוסטיצה נתנו קונטרה יפה מאוד למתיקות הטבעית של הלובסטר, ויחד עם הרוטב החמאתי נוצרה מנה שהדגימה בעצם את כל התפיסה של המטבח כאן – חומר גלם מצוין, כמה טעמים קטנים שמדגישים אותו, וזהו.

טבע דומם במיטבו. חצי לובסטר על הפלנצ'ה

אחר כך הגיעו הקינוחים שעליהם כבר קראתם, ויין קינוח נהדר וגראפה נהדרת אף יותר וקפה ופטיפורים. ולבסוף, שלוש וחצי שעות אחרי שהתיישבנו, לא היה מנוס אלא להבין שהחגיגה, לפחות הפעם, נגמרה, וצריך לצאת חזרה להמולה המיוזעת של נמל תל אביב בשישי בצהריים ולהתחיל את הדבר הזה שנקרא חיים בוגרים – קריירה ומשפחה וכל זה. ובתוך כל הדברים חסרי הוודאות האלה טוב לדעת שיש מקומות כמו מול ים. מקומות כאלה שאולי לא יגלו לך עולמות חדשים של טעמים או יוציאו אותך להרפתקה סוערת, אבל כן יזכירו לך שגם יציבות זה ערך חשוב בחיים, ושתמיד יהיו בעולם הזה מי שיודעים להעריך עבודה קשה, דיוק והקפדה על כל פרט ופרט, ובעיקר שתמיד יש לאן לשאוף – כי היי, עדיין לא ניסינו את הלובסטר סו-ויד ואת הביצת פברז'ה, לא?

מול ים, האנגר 24, נמל תל אביב 03-5469920

הפטיפורים. אז נכון שלא שמו לי זיקוק על המקרון, והמלצרים לא שרו לי יומולדת שמח, אבל עדיין יצאתי מבסוט אש

בשלב הזה השמש כבר ממש התקרבה לאופק, אבל מי יכול לקום כשיש כאלה דיז'סטיפים על השולחן?

פורסם בקטגוריה מסעדות, עם התגים , , , , , , , , , , . אפשר להגיע לכאן עם קישור ישיר.

20 תגובות על בקרוב אצלכם – מול ים

  1. מאת אלכס‏:

    אני עדיין מחכה, אומנם פחות מ-30 שנה.. מקווה שבקרוב זה יקרה גם :)

  2. מאת מושיק לוין‏:

    הקינוחים נראים מדהים וזאת נראית המלצה נפלאה לאחה"צ של כיף.

  3. מאת נטלי‏:

    וואי וואי, הרגת אותי. מסעדה פשוט מופלאה, בפעמיים שהייתי שם (בעסקית, כמובן) נהניתי ממש, שלא לדבר על הקינוחים המופלאים. משמח לראות שהם חידשו את התפריט קצת, ועכשיו יש לי תירוץ נהדר לנסות אותם שוב.

    נטלי

  4. מאת יוני‏:

    לצערי הגדול מאד, כי גם אני חיכיתי להזדמנות הרבה שנים, החוויה שלי היתה שונה לחלוטין, ומאד לא לטובה (מלבד השירות שהיה עילי).

  5. מאת אורן אסיף‏:

    תקשיב עמית…. אולי העובדה שזו כתבה על מול ים תרמה לזה ואולי לא, אבל זו אחת הביקורות שלך שקראתי והכי נהנתי מהן. גם הירידה לרמת הפרט בתיאור כל מנה והציוריות, גם הפירוט על הזיכרון מהים, התיאורים של תחושות העונג… לא יכלתי שלא להרגיש כאילו הייתי שם איתך (וחבל שלא.. אבל כנראה שאלך למול ים שוב בחודשים הקרובים בשל הביקורת הזו שלך).

    סיפודי ים – מנה מבריקה ושם שגורם לחייך, פשוט גאונות.

    הטעימה שקיבלתם – כולי קינאה, כשהייתי שם לעסקית המתאבן שקיבלנו היו שתי "פרופיטרולים" במילוי פרמז'ן וריקוטה.
    (עוד? – אפשר לקרוא כאן: http://cafe.themarker.com/review/2314997/)

    הלובסטר סו ויד בהחלט מנה שכדאי להזמין, גם החצי לובסטר שלקחתם עושה חשק..
    והקינוחים שם זה גם כן לא מהעולם הזה.

    המחיר של העסקית מאוד משתלם לדעתי, למרות שהוא גבוה. התמורה גבוהה מאוד.

    אגב, סיימת עם "טוב לדעת שיש מקומות כמו מול ים. מקומות כאלה שאולי לא יגלו לך עולמות חדשים של טעמים או יוציאו אותך להרפתקה סוערת, אבל כן …" אני דווקא חושב שלמרות הדבקות בטעמים הקלאסים, במול ים מצליחים להוציא אותנו להרפתקה סוערת (ולפעמים גם הטעם הוא יותר טוב מכל מה שהכרתי קודם)

    המון מזל טוב!

  6. מאת אורי‏:

    אני לא אוליגרך (ואפילו לא סתם עשיר), אבל אני חובב בישול עילי וסעדתי במול-ים פעמים רבות, מתוכן שלוש או ארבע רק בשנה האחרונה. אני חוזר שוב ושוב מפני שאני נהנה, כמובן, אבל לא באותה ההתלהבות כמוך. למעשה, בכל ביקורי בשנה האחרונה הרגשתי שהמסעדה יורדת ברמתה, ואולי ביקורי החוזרים בשנה האחרונה נובעים מזכרונות העבר יותר מאשר חוויות ההווה.
    גם קצת מאכזב לגלות שאתה קיבלת מתאבן ופטיפורים, ואני לא. אולי צריך להיות בלוגר מפורסם כדי לקבל יחס כזה?

    • מאת אורי‏:

      אה, ולגבי ביצת הפברז'ה: זה בהחלט הקינוח הכי מרשים, אבל גם הכי פחות טעים, בסופו של דבר.

      • מעניין אותי במה הרגשת את הירידה ברמה, היות שאתה לקוח חוזר ולכן בעל פרספקטיבה שלי אין במקרה הזה.

        • מאת אורי‏:

          חומרי הגלם נשארו מעולים כתמיד, וגם על איכות הביצוע אין לי תלונות. אבל בעבר הרגשתי שהמנה המול-ימית הטיפוסית היא מנה מושלמת – שכל אחד ממרכיביה לחוד נהדר, ושכולם יחד יוצרים שלם חדש והרמוני. כיום, לעומת זאת, יותר ויותר פעמים אני מרגיש שהמנה היא אוסף מעט אקראי של מרכיבים, ושחלקם אפילו קצת סתמיים בטעמם. מעבר לכך, בעבר המטבח של המסעדה היה יצירתי ומגוון מאוד (בזכותו נחשפתי להרבה אפשרויות קולינריות שלא הכרתי קודם לכן), ואילו בזמן האחרון נדמה שהמנות מתחילות להיות קצת נוסחתיות. בלא מעט מנות מככב רוטב חמאתי או חלבי מוקצף, ובכלל בהרבה מנות שכבת הטעם הבסיסית היא וריאציה כזו או אחרת על רטבים צרפתיים קלאסיים על בסיס חמאה. זה בלט בארוחת טעימות מיוחדת, שאכלתי לפני כמה חודשים, ובה יותר מדי מנות דמו למנות קודמות באותה ארוחה עצמה.

  7. מאת תמי‏:

    לפעמים, כשאני קוראת את הביקורות שלך אני חושבת שאתה קצת מגזים, קצת פחות מדי ביקורתי אבל במקרה של מול ים אני מסכימה לחלוטין. שילוב חד פעמי של מטבח אלוהי ושירות נפלא.
    אנחנו אגב גם קיבלנו מתאבן ופטיפורים בשתי הפעמים שביקרנו שם וביצת הפברז'ה, טעימה כמו שהיא יפה.

    הממ, נראה לי שהגיע הזמן לסיבוב נוסף במול ים.

  8. מאת לא אוליגרכית‏:

    לי עדיין קשה עם המסעדה (לא שאני יכולה לעמוד בה כלכלית),
    הסיפור שהמלצריות הוטרדו שם והבעלים לא נקטו אצבע ועוד האשימו את הבנות, צורם לי ומפריע לי אפילו לקרוא בחיוב ביקורת טובה כמו זו.

  9. מאת יובל‏:

    כרגיל, פוסט שנקרא ונראה מצויין. יאללה, תגוון קצת, מה עם קצת פוסטים רעים, כאלה שכתובים רע בעברית קלוקלת, עם תמונות דפוקות ולא בפוקוס, צא מהשגרה של האיכות כבר, נמאס! אבל בכל מקרה מזל טוב – אל תתרגש מהכניסה לעשור הרביעי, בתור מישהו שסוגר אותו עוד לא הרבה זמן, אין הרבה הבדל בינו לבין העשור הקודם…

    אל תחכה עוד שלושים שנה, כמו שאתה בטח יודע שלושים זה העשרים החדש, או שאולי חמישים זה השלושים החדש או משהו כזה – ובכל מקרה, עשית לי חשק, אני הולך למצוא איזו הזדמנות שצריך לחגוג. לא יודע, יום נישואין, הולדת, יום חמישי שחל בתאריך זוגי, משהו. הרבה זמן לא הייתי שם, הגיע זמן לחזור.

    יאללה, שוב מזל טוב.

  10. מאת אודליה‏:

    נהדר לקרוא ולהביט בצילומים. אחרי כמה דיווחים על ירידה ברמה ואכזבה מהעסקית של מול ים, אני שמחה לקרוא את הדיווח שלך.
    אכלנו עסקית יומולדת במול ים, לפני כמה שנים ואולי נחזור לשם לעסקית יום נישואים, בעקבות הדיווח שלך.

  11. מאת לוקולוס‏:

    דז'יסטיף ולא דיז'סטיף.
    גראטן ולא גרטין.

    כמו שאתה כותב – ואתה כותב היטב – מומלץ לא ליפול בקטנות

  12. מאת חיה‏:

    כתיבה מבריקה ופוסט מרתק…
    הייתי לפני שנים במול ים , כשעדיין לא הייתי בוגרת מספיק ללובסטר , אבל חשבתי שצריך לנסות . לא התפעמתי .
    המסעדה חווייתית לגמרי . אני חייבת לחזור לשם אחרי החוויה שלך.
    תודה ומזל טוב
    חיה

  13. מאת אורי ח.‏:

    עמית – קראתי בעיון את ה-post שלך על מסעדת מול-ים.
    גם אני כמותך המתנתי שנים רבות עד שזכיתי לאכול במסעדה זו … למען ההגינות אומר שלא אני שלמתי על הארוחה (מה לעשות? לפעמים שווה לנצח בהתערבויות …), אך אין זה מוריד או מוסיף לעוצמת החוויה.

    אתחיל מהסוף. התמחור של מול ים הוא שערורייה. לא רק בגלל שהאוכל יקר. מסעדת מול ים לא מספקת שום חוויה משלימה לפעולת הלעיסה, חוויה שהינה הכרחית במסעדות ברמתה (ויסלח לי מבקר המסעדות שגיא כהן. חוויה משלימה לא צריכה להיות אלימה, אך כשמה כן היא … משלימה את העיקר לכדי יצירה מלאה). המסעדה אינה מזמינה – היא קרה ומשעממת, אינה קשורה לאיזור האורבני בו היא נמצאת, העיצוב נובורישי ומתנשא, וצוות המלצרים מיומן אך אני לא זוכר פרצוף אחד מאלה שפגשתי שם – הם היו ואינם (וזו לא מחמאה).
    אמנם אכלתי במול ים רק פעם אחת, אך "טעמתי" ו-"הרחתי" את המנות דרך כתבות, ביקורות וכל אמצעי אחר שהעביר תיאור של חוויה בלתי אמצעית. אני מסכים עם המגיב "אורי" (no blood relation …), הרמה רחוקה מזו המתוארת לאורך השנים.
    למנה ראשונה הזמנתי מרק סרטנים מוקצף שהיה רע. הקצף היה אגרסיבי ומנותק מהנוזל שמעליו הוא צף (זה מזכיר קפוצ'ינו של בריסטה שפישל בגדול בהקצפת החלב …). הנוזל היה מתוק (מידיי), נעדר כל טעמי תיבול, והגרוע מכל: בתוכו הוטבעו ארבעה שרימפסים שאפילו הם לא הבינו איך הגיעו לשם. טעם הנוזל היה כל-כך דומיננטי, שהשרימפסים לא הוסיפו (וגם לא הורידו) מהמנה כולה. הם פשוט היו מיותרים. בכדי לאזן במקצת את התמונה, בזמן שאני נאבקתי במרק, שותפתי לארוחה נהנתה מכל נגיסה במנה שהיא הזמינה – קוקי סן ז'אק שנחו על מיניי צמחים. טעמתי מנה זו, היא אכן הייתה מעולה.
    למנה העיקרית נעניתי להמלצתו של המלצר והזמנתי את מנת הלובסטר מבושל סו-ויד. נתחיל מהצלחת. בעצם נתחיל מהגבר והאישה שהתעשרו טרם עת והתיישבו לידנו, ושהיו קולניים בצורה חריגה ומצאו לנכון להפעיל את המלצרים המיומנים כאילו ישבו בשיפודיה. הצלחת שלי נראתה כאילו הובאה אחר כבוד מהמשכן שבו אני מתאר לעצמי שהם חיים. צלחת מלבנית בצבע סגול פסטלי עם שקע, מעותרת בפסים בולטים שתי וערב, שאינם מאפשרים העברת הכף בתנועה אחת ארוכה לאיסוף הרוטב בסיום לעיסת המנה – או במקרה זה המשחה. אני מסכים שזו שאלה עיצובית, אך מכיוון שהמונח "טעם" רלוונטי גם כאן, אציין שלדעתי הצלחת סבלה פשוט מטעם רע (ואוהדי סטיב ג'ובס בוודאי יודעים ש"טעם רע" זו בעיה רצינית …). זו מנה רעה. לא הצלחתי לנמק את החיבור בין חומרי הגלם שהרכיבו אותה (לובסטר מקולף, פטרייה חלוטה, משחה … משחתית). כל המרכיבים מתוקים מידיי, לא מאוזנים. וכאן אודה ואבוש שטעיתי והאשמה עליי, למרות שהמלצר היה יכול למתן את מפח הנפש – אין שום היגיון במנה עיקרית מתוקה שבאה מייד לאחר מנה ראשונה מתוקה. אזכיר רק שזו הייתה המלצת המלצר … אני מצפה ממלצר שמרוויח לפחות 400 ש"ח במשמרת (טיפים בלבד) שינפק המלצות מושכלות יותר.
    בשלב הקינוחים לא קרה שום דבר רע. תכשיט ה-"פברז'ה" אכן מרשים ביותר את קולטני הראיה, אך בפה הוא רחוק מלהיות מדהים. הקינוח השני שהזמנו שאיני זוכר מה הוא היה (וגם זו נקודה בעייתית) היה טעים מאוד. לפחות זה הזיכרון שנותר עמי.

    לסיכום, אני חושש ש-1200 ש"ח שהוצאנו שם (לפני טיפ) לא היו well spent. נכון, אוכל עילי לא מתאים לכל אחד, צריך לדעת "לגדול" לתוך העולם הזה. אני לא מרבה לאכול במסעדות יוקרה, אבל בכל מקום בו אני אוכל, אני מנסה לפענח את סודות הטעם ואת האופן שחומרי הגלם, טכניקת הבישול והפרזנטציה הסופית מתלכדים לכדי חוויה רב-חושית מענגת ומהנה. במול ים לא הצלחתי לפענח, הקסם פשוט לא עבד. ייתכן וזו מעידה, בחירה לא נכונה של מנות. זה מאכזב כשעלות הארוחה כל כך חריגה. אני בטוח שניתן למצוא לא מעט מסעדות שיספקו חוויה טובה יותר ובמחיר שפוי יותר.
    ובשורה התחתונה – יתכן שעמית אכן זכה לחוויה שמימית במול ים. אני לא, וזו בעיה שלי. הביקורת אינה מופנת לעמית, כי אם למסעדה. הכתיבה של עמית אכן מפורטת, קולחת ומהנה, ואמשיך לקרוא בבלוג זו להעשרת הידע הקולינרי שלי.

להגיב על עמית אהרנסון לבטל

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>