מנהרת הזמן – מנדרין

בעוף המוקפץ החריף היו חתיכות מלפפונים • בשולחנות ליד ישבו סינים רעשניים • ובקינוח היה זיקוק • בקיצור, במסעדה הסינית הוותיקה בירושלים יודעים כנראה מה הם עושים (כבר יותר מ-50 שנה)

אחרי שיום ההולדת של קפטן האדוק שלח אותנו לזרועות המטבח הרוסי הגיע בסוף השבוע האחרון גם הג'ינג'י לפרקו (יום הולדת 30) והחליט לזמן לנו חווית אוכל קיצונית נוספת. את הוודקה המרנו ביין אורז, את הפירושקי בכיסוני דים סאם מאודים ומטוגנים, את מרק הבורשט בחמוץ חריף ואת הסטרוגנוף בקונג-פאו. בקיצור, הלכנו לפתוח שולחן במסעדה סינית, בירושלים, ביום שישי בערב. ואם זה לא מספיק הזוי אז בתור בונוס גם עשינו קפיצה קטנה בזמן ל-1989, אולי כדי שנשכח לרגע שאנחנו הולכים ומזדקנים.

הפלא הפיזיקלי הזה שמאפשר מסע בזמן מתרחש בקומה השנייה של הבניין שנמצא ברחוב שלומציון המלכה מספר 2, ממש מעל קפה קדוש ומול בניין ג'נרלי והכניסה למשרד הפנים. מדובר באחת המסעדות הוותיקות ביותר בארץ, שפועלת, תאמינו או לא, משנת 1958. זה אומר שמסעדת מנדרין נפתחה כשמאו טסה טונג עוד היה בחיים, כך שאם הוא היה מגיע לביקור דיפלומטי בישראל כנראה שלשם הוא היה הולך לאכול.

קצת קשה לראות כאן, אבל משני צידי הכיתוב יש מדבקות של מדריך תיירים בשם "תפריטי ירושלים", שלא קיים כבר המון זמן

מנדרין היא אחת מכמה מסעדות סיניות ירושלמיות מיתולוגיות שאני זוכר מילדותי. חוץ ממנה הייתה "מנדי טאצ'י" מרחוב הורקנוס, משם אני זוכר בעיקר סלסלות של אטריות מטוגנות שבהן היו מגישים את המנות המוקפצות). הייתה "דה לה תיין" שמול תחנת הדלק פז בשכונת בקעה – מסעדה שבעליה היו בכלל וייטנאמים (יש מצב שאבי המשפחה ובעל המקום היה טייס מסוק, אבל אל תתפסו אותי במילה) והתמחו בעיקר בעיבוי רטבים ורודים זרחניים בקורנפלור. מעל כולם משלה בכיפה המסעדה הסינית חסרת השם שפעלה בתחנת הדלק בכניסה לשכונת דניה, מול היכל הכדורסל במלחה. מי שרוצה לקרוא עוד קצת על נוסטלגייה של מסעדות סיניות בירושלים מוזמן לפנות לטקסט הנהדר הזה שכתב ב"מעריב" מרדכי חיימוביץ' יחד עם בנו איתי.

כמו בכל מסעדה סינית ראויה, יש פלטה מסתובבת. את פלטות החימום עם הנרות, לעומת זאת, חסכו מאיתנו הפעם

הסינית בדניה, דה לה תיין, מנדי טאצ'י – כולן נעלמו מן הנוף ורק מנדרין נותרה עומדת לבדה, זכר לתקופה שבה מסעדה סינית הייתה מסעדה של ממש ולא שום קוד לדוכן שמנוני ומיוזע בפוד-קורט של קניון בפריפריה. ארוחה במנדרין מספקת חוויה שכבר קשה מאוד למצוא היום – חוויה של מסעדנות שיש בה הרבה מאוד תמימות וכוונות טובות ומעט מאוד תאוות בצע. תנסו לחשוב למשל מתי בפעם האחרונה קיבלתם מתנת יום הולדת ממסעדה שאכלתם בה? לא צ'ייסר וודקה, קינוח על חשבון הבית או הנחה בחשבון. מתנה אמיתית, כזו שלוקחים הביתה וצריך גם למצוא לה מקום ושאחרי זה בכל פעם שרואים אותה נזכרים מאיפה היא באה. זה בדיוק מה שהג'ינג'י קיבל – ערכה ובה שני זוגות של מקלות אכילה מעץ עם עיטורים של דובי פנדה. תגידו לי שזה לא מקסים ואני אגיד שאתם משקרים.

מקלות האכילה שהלכו איתנו הביתה לא היו הדבר יוצא הדופן היחיד בערב שהעברנו במנדרין. למעשה, שום דבר בערב הזה לא היה סטנדרטי במובן המסעדני. זה מתחיל כבר בכניסה, עם שלט שלדעתי מבוגר יותר ממני ועם גרם מדרגות שמסתיים בדלת פלדה מעוטרת במדבקות של סוכני נסיעות מכל העולם. שלט קטן מבקש לצלצל בפעמון וכשעושים זאת בוקעת מנגינה אלקטרונית פשוטה שמזכירה צלצול בית ספר. בשלב הזה נפתח בדלת צוהר הצצה ורק אחריו ניתן להיכנס.

אני חייב להודות שכשהדלת הזו נפתחה הייתי קצת מופתע שמהצד השני לא עמד הכובען המטורף. הכניסה למסעדה

עיצוב הפנים, כך לפחות לפי קפטן האדוק שטייל בסין יותר מכמה חודשים, נאמן למקור. זה אומר מפות פרחוניות מכוערות במיוחד, מנורות נייר עם עיטורים אדומים, פרחי פלסטיק באגרטלים ובעיקר שום קו עיצובי ניראה לעין. יש מקומות שמשקיעים הרבה מאוד כסף כדי להגיע ללוק הלא מתאמץ הזה, אבל למנדרין זה בא טבעי.

פרחים כחולים, תפריטים אדומים. הרמוניה סינית

התפריט מפוצץ, כצפוי, בשגיאות כתיב משעשעות. החל מרוטב "חמוץ מטוק" ועד "זנזרל" (זנגביל. לא ברור לי איך זה קורה). הוא ניראה בדיוק כמו שאתם חושבים שהוא ייראה – רשימה ארוכה ארוכה של רטבים ואופני הכנה שונים לבשר, עוף, פירות ים, ירקות, טופו, אורז ואטריות. הג'ינג'י וזוגתו הרופאה לעתיד הם קליינטים מנוסים של המקום, שיודעים לדוג מבין בליל החמוץ מתוק (או מטוק) והמנות שעברו התמערבות גם את המנות שהכי קרובות לאלה שאפשר למצוא בסין. וזה מוביל אותנו לשאלה החשובה מכל – איך האוכל.

דים סאם מטוגן. לטענת מביני העניין שבשולחן הרוטב הוורוד המתוק ממש לא שייך ולא תמצאו אותו בסין

אם להודות על האמת – אני בכלל לא בטוח שיש לי את הכלים האובייקטיביים לשפוט את האוכל במנדרין. לא ביקרתי מעולם בסין, כך שאני לא יכול לקחת חלק בשעשוע החביב כל כך על ישראלים שאכלו פעם או פעמיים בהונג קונג ומאז מגדירים את עצמם כמינימום מומחים למטבח הקנטונזי – שעשוע שהוא כמובן לצקצק בלשון אל מול הצלחות ולהסביר שבסין זה ממש לא ככה. אני גם לא מת על כל האתגרים שמסעדות סיניות סטייל לונג-סנג בתל אביב מציבות בפני הסועד, עם תפריט "רגיל" ותפריט "סיני" שכל ניסיון להזמין ממנו מנות שגם סינים אוכלים מסתיים בדרך כלל במפח נפח או באדישות כללית מצד המסעדה. אם להודות על האמת, אני גם לא מת על אוכל סיני באופן כללי. יש שיגידו שזה כי אף פעם לא אכלתי אוכל סיני אמיתי, כמו בסין, אבל זה מחזיר אותנו לנקודת המוצא. מה שכן אמור להעיד על אותנטיות המטבח במנדרין הוא קודם כל העובדה שהמסעדה נמצאת בבעלות של משפחה סינית מימיה הראשונים ועד היום. הדבר השני והחשוב יותר הוא שבשני שולחנות במסעדה אכלו חבורות של סינים. ולא, אנחנו לא יודעים שהם היו סינים כי היו להם עיניים מלוכסנות, אנחנו יודעים שהם היו סינים כי הם שתו יין אורז (שזה משהו שרק סינים מסוגלים לשתות בלי להתעוור), דיברו בקול רם וכמעט הלכו מכות על מי ישלם את החשבון. מסתבר שזה מנהג נפוץ שם.

המנה המוצלחת של הערב - עוף בפלפלים יבשים, מלפפונים, פלפלים ירוקים ובוטנים

אז תחת כל המגבלות שציינתי, מה שיש לי להגיד על האוכל במנדרין הוא שהיו שם שתי מנות טובות מאוד – עוף בפלפלים יבשים חריפים עם קוביות קטנות של מלפפון ובוטנים וגם בקר צלוי על מחבת לוהטת בסגנון מונגולי עם המון בצל לבן וירוק ורוטב מלוח-מתקתק. הייתה מנת אורז מטוגן בשם יאנג-צ'או (Yang chow) שלפחות אם לשפוט לפי התמונות שמצאתי ברשת נראית בדיוק כמו שהיא אמורה להיראות – אורז עם חתיכות שרימפס, בשר חזיר אדום (בטעם סיני מודגש של תערובת חמשת התבלינים) והמון ירקות.

אורז עם הפתעות. קצת יבש, אבל נחמד

הייתה עוד מנה טעימה של מעין לביבת שרימפס פריכה שעליה מעין תבשיל ירקות מוקפץ. בתפריט קראו לזה שרימפס עם הונג קונג, שאני לא בטוח מה זה אומר. הספייריבס, ברוטב מתקתק עם חתיכות של אננס, היו בסדר גמור – קצת סיביות וברוטב קצת מתוק מדי, אבל לא יבשות מדי. הדים סאם – גם המטוגנים וגם המאודים – היו בינוניים. המילוי היה טעים, אבל היה קל מאוד להבחין שלא מדובר בכיסונים טריים לחלוטין אלא בכאלה שעברו ככל הניראה הקפאה. מרק החמוץ-חריף, סוג של אמת מידה לבדיקה של מסעדה סינית ישראלית, סבל מטעם לוואי מוזר מעט אבל עדיין הזכיר לי טעמים של ילדות. לא בטוח שזה טוב.

שימו לב שהכלי מעוצב בצורת פרה. בקר בנוסח מונגולי

הקינוח היה ההמצאה הסינית ישראלית האיומה והמקסימה גם יחד שעונה לשם "בלאגן" (מלשון I make Balagan). שילוב בלתי אפשרי של בננות ואננס מטוגנים בבלילה, גלידת וניל ושוקולד, פירות טריים וקצת ליצ'י משומרים. דגל ישראל קטן, זיקוק ושירת "היום יום הולדת" בסינית ובאנגלית ברמקולים חתמו ארוחה שהייתה חוויה כמעט בכל המובנים פרט, אולי, למובן הקולינרי.

דווקא נירא די מסודר. בלגן הקינוחים

אז לא, אני לא חושב שאני אחזור למנדרין בשביל האוכל ואני גם לא באמת ממליץ לכם לעשות את זה, אלא אם חשקה נפשכם בדיוק בחוויה מהסוג שתארתי. למרות זאת, אני כן חושב שמדובר במקום שחשוב שיישארו עוד כמה כמותו. ואת האוכל הסיני האמיתי, זה שיגרום לי להבין סוף סוף על מה כולם מדברים כשהם מדברים על אוכל סיני, אני מקווה לטעום בהמשך השבוע ב-Yauatcha שבלונדון. אם זה לא ייקרה שם, כנראה שלא יהיה מנוס אלא לעלות על מטוס להונג קונג.

גם הבירה כמו בסין, קלילה ובאה בפחיות. יש גם מכבי

ולסיום משהו רציני יותר – לכבוד כניסתו לעשור הרביעי בחייו החליט הג'ינג'י יקיר הבלוג לעשות מעשה יפה בדרכו המיוחדת – במקום מתנות הוא ביקש מכל חבריו לתרום מעט מכספם לטובת בית היתומים NFC שנמצא בפנום-פן בירת קמבודיה. החיבור למוסד הספציפי הזה נעשה בתקופה של מעל לשנה שבה הוא התגורר בבירה הקמבודית והתנדב בבית היתומים הזה, שמעניק לדייריו מגורים, מזון, ביגוד וחינוך ברמה גבוהה. גם לי יצא לבקר שם כמה פעמים, ומדובר במקום מיוחד מאוד. אם אתם רוצים לקרוא עוד על NFC ואולי גם לתרום קצת, אתם יכולים להיכנס לדף ההתרמה של הפרויקט באתר "מימונה". 50 שקל שלכם (או בתרגום לתל אביבית – דרינק ומנת לחם הבית שלנו) יעניקו לשני ילדים קמבודים זוג נעליים חדש. אני כבר תרמתי.

מנדרין, שלומציון המלכה 2 (קומה שנייה), ירושלים, 02-6252890

גרייט סקסס. הג'ינג'י חוגג 30. שימו לב לעיצוב הרקע