יופי של בירה – גלויות (טעימות) ירושלמיות

קמפרי סודה מול חומות עתיקות • אוכל אלג'יראי בסמטת אבן נסתרת • נקניקיית סרטנים מושלמת במסעדה הכי שמחה בארץ • וארוחת בוקר של מלון כמו שעוד לא ראיתם • ככה נראית חופשה בירושלים

כמי שגדל בירושלים ועדיין מבלה ועובד בה לפחות פעם בשבוע, הרעיון של חופשה בעיר היה נשמע לי בתחילה קצת מוזר. אבל אז המהממת קיבלה ליום הולדתה שני לילות במלון לבחירתה והחליטה שנמאס לה להסתפק בסיפורים שלי על הדוכנים הטעימים בשוק ועל העיר העתיקה ועל המקומות המגניבים שיש בעיר שלי ושלא פתוחים כשאנחנו מגיעים לביקור אצל ההורים שלי בסופי השבוע. אז נסענו לירושלים לשלושה ימים באמצע השבוע, הכי כמו תיירים שרק אפשר. ועד עכשיו אני לא מאמין כמה זה היה כיף. אז מה עושים תיירים קולינריים בירושלים? הנה כמה רעיונות – על רובם כבר קראתם כאן בקונסטלציה זו או אחרת, אבל אני מניח שתמיד נחמד להיזכר שוב, וגם לקבל את כל ההמלצות במקום אחד מרוכז. ומי שרוצה עוד טעימות מהטיול מוזמן לאלבום המלא של כל המנות בדף הפייסבוק של "מדבר מהבטן" (שאם עוד לא עשיתם לו לייק, הנה ההזדמנות שלכם).

מטיילים: שוק מחנה יהודה – רק בשביל חצי יום בשוק הזה שווה לעלות לירושלים, בעיקר אם אתם רעבים. אנחנו התחלנו את הסיבוב שלנו עם אצ'רולי מהמם תוצרת החצ'פאורייה – מאפה שנותן פייט לכל ארוחת בוקר שאני מכיר. המשכנו עם בירה מקומית (שפירא, ברור) בקזינו דה פריז שנפתח בדיוק בשעה 12 בצהריים, שבה כמובן מותר ואף כדאי להתחיל לשתות. קינחנו בסלט חמים ונהדר של במיה אפויה על מצע לבנה עם פלפלים חריפים בבית הקפה 5 במאי (ועם עוד שתי בירות. כי אם כבר התחלנו לשתות מוקדם למה לא להמשיך, וכי הבירה השנייה מוגשת שם בחצי מחיר בשעות היום). מבחינתי אפשר להעביר ככה יום שלם – בין בירה במקום אחד לנשנוש במקום אחר. הבעייה, במקרה שלנו, הייתה שהיינו חייבים לשמור מקום לארוחת הערב. לא נורא, ככה נשארים עם טעם של עוד.

אצ'ארולי. אוכלים את זה בידיים. רק בידיים. אל תבקשו סכין ומזלג, כי זה פדיחות (ולא, לא מניסיון אישי)

אוכלים: מחניודה – כן, זו קצת קלישאה לנסוע לירושלים ולאכול במחניודה, אבל יש סיבה שהקלישאה הזו נוצרה. האמת היא שאין הרבה מקומות שאני מעדיף להיות בהם מאשר הבר שף של המסעדה הזו כשעל הפס במטבח נמצא השף אורי נבון. אורי הוא אחת הצלעות בטריאומווירט הייחודי של מחניודה, הכולל גם את אסף גרניט ואת יוסי אלעד. אין לי מושג מה חלוקת התפקידים ביניהם, אם בכלל היא קיימת, אבל לפחות מהתחושה שלי נבון הוא הצלע היצירתית יחסית. תמיד מפתיע, תמיד מחדש, תמיד מחפש הרפתקאות. לנו הוא הגיש שורה של מנות שבחלקן היו מרכיבים שכבר הפסקתי להאמין שאני אפגוש במסעדות שף. לא כי הם לא טעימים – כי הם לא אופנתיים או סקסיים מספיק. למשל כרוב סגול. כרוב סגול הופך למעדן יוצא דופן כשאופים אותו בתנור כמו שצריך. אבל בשורה התחתונה הוא בסך הכל כרוב, אז ברוב המסעדות לא תמצאו אותו. במחניודה הפכו את הכרוב לחלק ממנה סגולה ומשגעת שכללה גם רוטב סלק, תאנים צלויות ונתח עסיסי ונימוח של כבד אווז. פשוט אדיר.

כרוב סגול, סלק, תאנים וכבד אווז. התקופה הסגולה של שף אורי נבון

הסימפוניה הסגולה לא הייתה היצירה המורכבת היחידה בערב הארוך שהעברנו שם. הייתה נקניקיית סרטנים מושלמת, שהוגשה ברוטב של ביסק סרטנים עם מעט מולים ונתחי תמנון. הייתה מעין פיצה / לאפה עם שקדי עגל צלויים עם בצל סגול ורוקט ועגבניות ותיבול (עמבה) שזרק את הכל לכיוון ההודי. היו שתי כפות שונות ומרעננות עם דגים נאים – אחת עם המון טוביקו מתפצפץ בפה והשנייה עם קוביות קטנות של נקטרינות. היו סרדינים כבושים על אבטיח ועוף מגוהץ עם פריקי שהוא משחק ים תיכוני משעשע על המנה הרוסית הקלאסית של עופיון במחבת לחץ (ציפלונקה טבאקה). היו עוד הרבה מנות והמון צ'ייסרים ולא מעט כוסות של אסטרולאב (במחיר קצת גבוה של 230 ש"ח לבקבוק). בקיצור, יש סיבה שארוחה במחניודה הפכה לתחנת חובה בכל טיול לירושלים, ממש כמו הכותל , מוזיאון ישראל או שוק מחנה יהודה. לטעמי, זו תחנה שמשלבת את הטוב מכל התחנות האלה. כן, אפילו מהכותל. כי באמת שהקווים של הבלסמי המצומצם על הקנבס הזכירו קיר אבן ירושלמי.

הכותל, הגירסה הלא כשרה. שקדי עגל, תפוחי אדמה, והמון דברים טעימים מסביב

שותים: נוטרדאם – אחד התענוגות הגדולים ביותר של ירושלים בקיץ, לפחות בעיני, הוא מזג האוויר שהופך לנעים מאוד, על גבול הקריר, לקראת שעות הערב (בשונה מתל אביב שבה הוא הופך, אולי, לנסבל. וגם זה בקושי) הקרירות היחסית מאפשרת את הבילוי האהוב כל כך של דרינק אחר הצהריים באוויר הפתוח, כזה שפותח את התיאבון לארוחת הערב. ולבילוי הזה יש שני מקומות מומלצים. הראשון הוא בר היין והגבינות שעל גג מרכז נוטרדאם. מדובר באכסנייה משודרגת שמלינה בעיקר צליינים ותיירים נוצרים שמגיעים לסיורים בארץ הקודש (המקום נמצא בבעלות של הוותיקן). הבניין הוא אחד היפים במרכז העיר, והוא ניצב צמוד לחומות העיר העתיקה ממש מול השער החדש. מהגג שלו נשקף אחד הנופים היפים ביותר בעולם, של כל העיר העתיקה (בעיקר הר הבית), הר הזיתים, וצפון מזרח ירושלים.

שנאמר: קמפרי יש, עכשיו בואו נעשה שלום

בתפריט מגוון מרשים מאוד של יינות מכל העולם (כולל יין רוזה פלשתיני!) ומגוון מרשים לא פחות של גבינות. יש גם אוכל רציני יותר, אבל מעולם לא ניסיתי אותו. המחירים נקובים בדולרים, אבל הם מקבילים, פחות או יותר, למחירים הנפוצים בכל בר ראוי בירושלים. קמפרי למשל עולה 8 דולר וצלחת גבינות קטנה (קממבר מיושנת וקומטה) שהוגשה עם המון ירקות ועוד יותר המון לחם תומחרה ב-10 דולר. על הנוף, לפחות בינתיים, הם לא גובים תשלום. אל תפספסו את המקום הזה.

גם אם מזמינים ממש מעט גבינה, כמו שאתם רואים, מקבלים הרבה דברים מסביב. במרכז: ריבת תות

מטיילים: העיר העתיקה – בימי הרמדאן העיר העתיקה היא יעד קולינרי קצת פחות שווה מבדרך כלל. אצל זלטימו היה סגור, למרבה הצער, כך שלפלא שנקרא "מוטאבק" לא התוודענו הפעם. גם קבב שעב הנהדר היה סגור לרגל הצום. למרות זאת הצלחנו לאכול חומוס טעים מאוד (אצל אבו שוקרי הקירח, שנמצא במורד המדרגות שמובילות גם לחומוסיית לינא המיוחצ"נת, אבל שמקורותינו בעיר העתיקה טוענים שהיא פחות טובה), לקנות זעתר מצוין וגם לאבן-קיש (לבן מיובש) הביתה, ולספוג קצת אווירה אחרת.

פותחים שולחן אצל אבו שוקרי כלשהו. לא יודע אם זה המקורי, וגם לא ממש אכפת לי. אני כן יודע שהיה טעים

אוכלים: טופולינו – המסעדה האיטלקית הכי אותנטית וטובה בירושלים ובעיני גם אחת הטובות בארץ. בתפריט של טופולינו אפשר למצוא תמיד הברקות מקוריות שחורגות מבנאליית הניוקי-רביולי-פיצה-קפרזה. זה לא שאין פה קלאסיקות למי שרוצה, אבל עדיף להתמקד בדברים המיוחדים. הכיוון הבסיסי של המטבח כאן הוא רומאי-יהודי, עם מנות כמו ניוקי א-לה רומאנה או סרדינים מטוגנים ממולאים בעשבי תיבול, אבל ממש עכשיו מגישים שם במקביל גם תפריט סיציליאני אדיר שממנו טעמנו פסטה חריפה עם סרדינים ועשבי תיבול, ברבוניות מטוגנות מושלמות (וענקיות) וכמובן שאת הקנולי (כי אי אפשר בלי קנולי). למנה של קציצות הלוקוס הפיקנטיות במרק חמצמץ עם חסה לא הספקנו להגיע הפעם, כך שיש עוד סיבה לחזור.

פסטה סיציליאנית. לא פגשתי אף פעם מישהי סיציליאנית, אבל יש לי הרגשה שאם אפגוש היא תהיה חריפה ומענגת כמו המנה הזו

חובבי הקינוחים שאינם מתוקים (כמוני) מוזמנים לנסות את מנת הניוקי ערמונים (אין שום קשר למנות הניוקי ערמונים שנפוצו בתל אביב) שכוללת כופתאות ערמונים קטנות ולא מתוקות בכלל ברוטב מתקתק של שמנת עם המון אמרטו ושבבי פיסטוק. המנות הראשונות נעות סביב 40 ש"ח והעיקריות באיזור ה-70 עם חריגות לטובת מנות הדגים המיוחדות.

ניוקי סלק עם גבינת עזים. מנה שבקלות יכולה להשתלב בטרנד הסגול שכבר דובר כאן קודם

ישנים: ממילא - מלון הפאר החדש ביותר בעיר ירושלים הוא כנראה גם הטוב ביותר בה, נכון לעכשיו. ממילא מיישר קו עם מלונות היוקרה המובילים בעולם מכל הבחינות – החל מהעיצוב המודרני המרהיב, עבור בשירות המוקפד וכלה בהיצע הקולינרי אלכוהולי הרחב. עם כמעט 200 חדרים זה רחוק מלהיות מלון קטן, אבל גם בתקופה העמוסה הזו של השנה לא הורגשה בו כל צפיפות – לא במסדרונות, לא במתקנים השונים (אל תפספסו ביקור בספא היפהפה) ולא בחדר האוכל.

מזנון ארוחת הבוקר. אני יודע שזה ניראה כאילו עשיתי פילטר שחור לבן על הרקע, אבל בחיי שהתמונה ככה במקור

ארוחת הבוקר בחדר האוכל רחב הידיים הייתה, בלי שום ספק, האסתטית והמגרה ביותר שראיתי במלון בישראל. הצלחות גדולות ולא מחייבות אותך לדחוס את הכל ביחד, עמדת האומלטים מבהיקה בנקיונה, הירקות רעננים ומוקפדים ובין החשודים המיידיים של ארוחת הבוקר מפוזרים המון פינוקים מקוריים: כריכים מקרואסונים זעירים, קרפים במילוי פסטו ועגבניות, עוגות שמרים אישיות, דגים מעושנים וכבושים ומיצים טריים. אפילו הקפה היה מצוין. אני סולד בדרך כלל מהבלגן והעומס שיש בחדרי האוכל של המלונות, ובממילא רציתי לאכול מהכל. על כך מגיעות הרבה מחמאות לשף המלון, צחי מלול.

מדגם קטן של פיתויים מתוך השפע הגדול. זה מה שאני בחרתי לבוקר טוב

אוכלים: המוציא – אבי לוי, זוכה העונה השנייה של מאסטר שף, יודע לבשל טוב מאוד. כשביקרתי במסעדה החדשה שלו כמה ימים לפני פתיחתה הרשמית היה לי ברור שהאוכל לא הולך להיות החלק הבעייתי במקום. מה שכן עניין אותי הוא כיצד המסעדה תתנהל – האם היא תצליח להיות יותר מגימיק נוסח "המסעדה של ההוא ממאסטר שף", אלא מקום רציני ומסודר, עם שירות טוב, עם מגוון מנות רחב, עם יכולת להתמודד עם המוני סועדים במקביל. אחרי הביקור בסוף השבוע האחרון התשובה שלי היא חד משמעית כן. המוציא מצליחה להיות מסעדה מסוג מאוד ייחודי: היא משלבת איכויות של מסעדת פועלים עם בישול ביתי מיוחד מאוד, עז טעמים ולא בנאלי עם מאפיינים של מסעדה רצינית – כזו שבהחלט אפשר לפתוח בה שולחן לארוחת ערב. זה מה שאנחנו עשינו, אגב, ולמרות החשש שלי מכך שהאוכל הזה לא בדיוק מתאים לשעות הערב, נהנינו מאוד.

מנה פשוטה לגמרי - סיגרים - עם ההתאמות שיהפכו אותה למנת מסעדה: מילוי שקדי עגל וקרם אפונה מתקתק כתוספת

טעמנו קציצות מעקוד נהדרות מתפוחי אדמה שהוגשו עם מעט טחינה ומטבוחה, סיגר מצוין במילוי שקדי עגל ובשר קצוץ שהוגש עם פירה אפונה מתקתק ומפתיע, אצבעות דגים מטוגנות פריכות ברוטב שרמולה פיקנטי, פרגית ממולאת בשר טחון שהונחה על תפוחי אדמה מבושלים בקצת לימון וכוסברה וגם תבשיל נהדר של בשר בקר עם טנזייה של פירות יבשים, שקדים, צימוקים ואגוזים. האוכל של לוי הוא לא אוכל לכל אחד. הוא חריף מאוד, מתובל מאוד, וכן, גם שמן למדי. אבל כמו שאומרים בעדות מסוימות – שמן זה טעים. אומרים, וצודקים. המחירים מתונים מאוד, וזוג יתקשה מאוד לעבור כאן את ה-200 ש"ח לארוחה מלאה (כולל קצת אלכוהול).

וכמעט שכחתי את המנה הזו - מעורב טעים אש של חלקי פנים של עוף, מונח על אטריות ביצים דקות. אחלה שיחוק

ושומרים לפעם הבאה – לא האמנתי שאחרי שלושה ימים בירושלים אני ארגיש שאני צריך להישאר כי לא הספקתי לעשות כל מה שרציתי. בפועל אני כבר זומם על החופשה הבאה מהסוג הזה. כי בעיר העתיקה קשה למצוא מה לאכול בזמן הרמדאן, כי לא הספקנו להגיע להמון מקומות שווים כמו בר היין החדש של באשר, וכמו הצ'אקרה וכמו הסדנא. כי לא עלינו לראות את הנוף מהמגדל של ימק"א ולא הסתובבנו בכלל במשכנות שאננים. כי לא ליקקנו גלידות של מוסלין בשוק ולא אכלנו צהריים אצל אדון כהן ולא שתינו ערק עם השיפודים הכי טובים בעולם אצל מוריס בשעת לילה מאוחרת. בקיצור, יש כבר תוכנית גם לפעם הבאה, בשבילי וגם בשבילכם. ואני לא מאמין שאני הולך לצטט כאן קמפיין של משרד התיירות, אבל באמת – עשו לעצמכם טובה וקחו לכם יומיים בירושלים. זה החו"ל הכי קרוב שאני מכיר, ואחד השווים ביותר.

ולקינוח, עוד יצירה של מחניודה. זו נקניקיית הסרטנים - אחת המנות הכי טעימות שאכלתי בזמן האחרון