בין טוסקנה לפולניה – רוטשילד'ס ויקב אמפורה

אחרי סיבוב קיצי במורדות הכרמל וביקור ביקב יפהפה הכיוון הקולינרי המתבקש נראה איטלקי • זה נגמר בשולחן עמוס בכבד קצוץ, קישקע פנטסטי, סלט מלפפונים וצלי קורקבנים • והיין? שתינו בורשט

רגע לפני שקמנו (בקושי רב) מהשולחן במסעדת רוטשילד'ס שאלתי את דוד, בעל הבית, כמה זמן המקום קיים. "ארבע שנים", הוא השיב. מכיוון שהתשובה קצת הדהימה אותי לא היה לי נעים לשאול באותו רגע אם הוא לא התבלבל והתכוון לארבעים. כשהגעתי הביתה ניגשתי למחשב ובדקתי. הוא לא טעה, האדון רוטשילד. המסעדה שלו, שנראית כאילו שיגרו אותה במכונת זמן היישר משנים אחרות לגמרי, שמזכירה שילוב בין אולם אירועים באייטיז לתפאורה של המסעדה הגדולה (עם נגיעות של קרובים קרובים), שנמצאת בתחנת דלק במקום שבו הכי פחות הגיוני למצוא מסעדה כמוה – המסעדה הזו היא ילדונת מבחינה כרונולוגית, אבל מנוסה מאוד קולינרית.

במבט ראשון מבחוץ נראית רוטשילד'ס כמו מסעדת תחנת דלק מהסוג שאתם לא רוצים להכיר. אל תתנו לזה להרתיע אתכם. אל תירתעו גם מפינת הישיבה ההזוייה בכניסה למסעדה, שמזכירה סלון נטוש (כולל הטלוויזיה בכבלים והעיתונים על השולחן). פשוט שבו ותצללו לתפריט ולעולם של אוכל ותרבות אחרת.

מבט מבחוץ. למרבה הצער את מיכל הדלק של הרכב אי אפשר למלא בבורשט הנהדר

מבט מבפנים. אם המקום נועד להיראות כמו תמצית עיצוב האייטיז אז מי שעשה אותו גאון

במבט ראשון על התפריט נראית רוטשילד'ס כמו מסעדה שניתן להגדיר קודם כל כ"יהודית". אלא שהיא עצמה מגדירה את עצמה כ"מסעדת שף מזרח אירופאית". ואיפה ההבדל? אני מניח שהוא נעוץ בעיקר במנות המיוחדות יותר, כמו שוקרוט זוגי, ברווז ממולא שלם (לארבעה סועדים) ושניצל וינאי – מנות שלא ממש מקובל למצוא במסעדות יהודיות קלאסיות. ועוד משהו יוצא דופן – מדובר במסעדה שאינה כשרה, ולכן מציעה (מלבד בשר לבן כמובן) כל מיני טריקים קטנים שבמסעדות יהודיות לא תמצאו בדרך כלל. במקרה שלנו זה אומר תוספת של שמנת מתוקה לבורשט הקר – תוספת שכל חובב בורשט קר יגיד לכם שפשוט אי אפשר בלעדיה. אצל סבתא רחלה אמנם אוכלים את הבורשט עם שמנת חמוצה (ופרוסות דקות של מלפפון חי) אבל הפרנציפ אותו פרנציפ. הבורשט אגב (18 ש"ח לכוס גדולה) היה אדיר ממש. מעט יותר מתוק מהסגנון שאליו הורגלתי, אבל מאוזן מאוד בטעמיו ובעיקר מרווה צמאון אידאלי ביום חם.

אני יודע שזה לא בדיוק האוכל שעליו גדל ר' יוסף קארו, אבל אני מאמין שהוא היה מסכים שזה יופי של שולחן ערוך

מכיוון שהיינו זוג סועדים בלבד את המנות המורכבות היותר החלטנו להשאיר בצד ולהתמקד בקלאסיקות האשכנזיות יהודיות. הסיבוב הראשון הקר כלל כבד קצוץ (24 ש"ח) והרינג כבוש (26 ש"ח). הכבד הקצוץ היה טעים מאוד, מהסגנון הרטוב יחסית שאני (וגם המהממת, מסתבר) מעדיפים. ההרינג היה כבוש עם הרבה פרוסות של בצל וגזר, לא מעט פלפל אנגלי וגם כמה טבעות מפתיעות של פלפל חריף. הוא היה רך ומוצלח, בעיקר על לחם עם תוספת הגונה מהחזרת הביתית והעוקצת שמכינים כאן. עוד לפני התקרובת הזו נחתו על שולחננו סלט מלפפונים קלאסי עם בצל, שמיר וסוכר (תמיד כיף), קוביות סלק מבושל (מן הסתם אותו סלק שממנו הוכנה החמיצה) וסלט כרוב חמצמץ.

סוג של סלט הרינג. פתאום לגור ביקנעם לא ניראה לי כזה תיק

המשכנו עם עוד שתי מנות ראשונות מהאגף החם. קרפלעך במילוי תפוחי אדמה (26 ש"ח) הוגשו עם המון בצל מטוגן אבל לא שרוף ובזיקה של פלפל שחור. גולת הכותרת הייתה הקישקע (28 ש"ח). עד היום מספר המקומות הראויים לאכילת קישקע נספרו אצלי ואצל מקורביי על יד אחת. למעשה, הם נספרו על אצבע אחת, שנזקפת לזכות הקישקע המדהים של זמי שרייבר ממסעדת "סנדר" שברחוב לוינסקי בתל אביב. ובכן, אני שמח לבשר על זקיפה של אצבע קישקע נוספת, הפעם בגיזרת העמקים.

יש מי שמדבר מהבטן ויש מי שמזמר מהקישקע. במקרה הזה שני האנשים האלה הם אני

בניו יורק אומרים שאחד המבחנים המשמעותיים ביותר לאיכותה של נקניקיית פרקנפורטר קלאסית הוא מה שנקרא ה-Snap. רעש הפיצוח העדין שנשמע ברגע שבו השיניים או הסכין פוצעות לראשונה את מעטפת הנקניקייה. היות שקישקע הוא בעצם נקניקייה יהודית המבחן הזה ניראה לי מתאים גם עבורו, והקישקע של רוטשילד'ס עמד בו בכבוד גדול. ברגע שבו הסכין המשוננת ננעצה בגליל השחום עצום המידות שנח בצלחת נשמע מעין קול עדין. הוא לא חזק, אבל חדי האוזן לא יפספסו אותו, כי הם יודעים שהוא מסמן על בואה של חגיגת טעמים גדולה. בקיצור, זה היה אחד הקישקעס הטובים בהם נתקלתי.

פופיק זה האיבר הכי חמוד גם בעופות, מסתבר, ולמרבה הפלא אין בו מוך פופיקים. צלי קורקבנים

אחרי כל כך הרבה ראשונות לא נשאר לנו יותר מדי מקום. למעשה, לא נשאר לנו מקום בכלל, אבל בתפריט העיקריות ראינו צלי קורקבנים. אז הזמנו מנה (48 ש"ח) וקיבלנו בריכה מנחמת של רוטב צלי עם לא מעט קורקבנים שהיו מצד אחד רכים ומצד שני שמרו על המרקם המיוחד שצריך להיות לנתח הזה. את הפירה פחות אהבנו, בעיקר בגלל מרקם קצת "דבקי" שקשור לדעתי באופן ריסוק תפוחי האדמה.

הייתי חותם בכיף גם על סליבוביץ'. לימונצ'לו ביתי, כי בכל זאת אנחנו בסוג של טוסקנה, לא?

אחרי כל כך הרבה ראשונות ועיקרית אחת לא נשאר לנו מקום בכלל. למעשה, לא נשאר לנו מקום אפילו לקוגעל אטריות המתוק שמציעים כאן לקינוח. הסתפקנו בשני צ'ייסרים של לימונצ'לו (תוצרת הבית ועל חשבונו), שילמנו 170 ש"ח ויצאנו שמחים וטובי לב בחזרה לכביש 66 – מעבר חד ממזרח אירופה הקרירה לחום המהביל של שיפולי עמק יזרעאל, שאפשרי כנראה רק במדינת כור היתוך כשלנו. גם המעבר שעשינו בדרך הלוך למסעדה היה חד. כי הגענו אליה בכלל מטוסקנה. כאילו, לא באמת מטוסקנה, אלא מיקב אמפורה שנמצא בכניסה לכרם מהר"ל, בשיפולים הדרום מערביים של הכרמל.

תודו שאם היו שאולים אתכם איפה לדעתכם צולמה התמונה הזו בחיים לא הייתם אומרים ישראל. חוות מקורה

מדובר באחד היקבים בעלי המיקום היפה ביותר בארץ. הוא שוכן בחוות מקורה, שמסתתרת בין גבעות מוריקות שמכוסות בכרמים, עצי תאנים ענקיים ומרבדים ריחניים של שומר בר. בתוך החווה שביל חצץ מוליך את המבקרים דרך תצוגה של זנים שונים של זיתים וענבים לשני מבני אבן. חביות יין, ריהוט גן ודלת עץ כבדה ועליה סמל היקב מסמנים את הכניסה לאחוזה, שהייתה יכולה בקלות להיות ממוקמת באיטליה או בצרפת.

בדיקה לעיוורון צבעים כמו שצריך. אם אתם לא רואים פה הספרה 8, סימן שלא שתיתם מספיק

בתור בונוס, מעבר ללוקיישן שמצדיק נסיעה מיוחדת, באמפורה גם עושים יינות טובים מאוד. אני, כאמור, לא מבין גדול מאוד ביין (לצערי). אני יודע מה טעים לי ומה לא, יודע להבדיל בין מה שצריך, אבל לא הרבה יותר מזה. אני כן יודע להגיד שמאז הפעם הראשונה שבה שתיתי בקבוק של אמפורה, לפני משהו כמו שבע שנים, ועד היום, עברו היינות של היקב הזה שיפור אדיר, שמציב אותו היום בחזית תעשיית יינות הבוטיק המקומית.

טועמים. למרות כללי הטקס מותר, שלא נאמר רצוי, לבלוע ולא לירוק

טעמנו שלושה יינות מסדרת הדגל של היקב: בלנד יוצא דופן של מרלו וברברה (2007), ושני בצירים שונים (2007 ו-2006) מהבלנד הקלאסי של סירה-קברנה-מרלו. שלושתם היו טעימים מאוד, בעיקר המקורה 2006 – יין שכבר תתקשו למצוא בחנויות. על קניית היינות האלה נאלצנו בצער רב לוותר, כי הם עדיין, למרבה הצער, קצת מחוץ לטווח המחירים שלי. מה שכן קנינו זה שלושה בקבוקים של הסוביניון בלאן שלהם – ניסיון ראשון ומוצלח ביותר של אמפורה בהכנת יין לבן. פריך, קליל, מענג ועם המון פירות באף. הוספנו גם שני בקבוקים מסדרת הביניים, ריטון 2007 (עוד יין שכבר קצת קשה להשיג).

הציור השבועי לילד: זהו את חביתוש

על הדרך קיבלנו הסברים על ה"אני מאמין" של היקב הזה (בעיקר הרצון להמשיך את קו העלייה המתמיד ולהפוך את היקב לכזה שיוכל לתת פייט גם בחו"ל) וחתמנו בסיור בחדר החביות המהפנט – שהודות לתנאי הלחות והטמפרטורה המבוקרים שבו, ניראה כאפוף בענן תמידי של ערפל. הביקור ביקב, אגב, לא תואם מראש בשום צורה. מרכז המבקרים שלהם פתוח כל השבוע לאורך רוב היום, ואנחנו פשוט הגענו והתחלנו לשאול שאלות. ואם זה הצליח לנו זה בטח יצליח גם לכם.

רוטשילד'ס, תחנת הדלק סונול, כביש עוקף יקנעם (66), 04-9591251

יקב אמפורה, חוות מקורה (כביש 7021), 04-9840702

כאן גרים בכיף אנשים שעושים יין ממש טוב