ציפור משונה – התרנגול

האוכל טעים, העיצוב חמוד והתמחור ראוי להערכה • אז מה הבעיה של מסעדת השף-פועלים החדשה שנפתחו ביפו? בעיקר המיקום • בתל אביב מקום כזה ניראה טבעי, בשדרות ירושלים הוא עוף מוזר

בסוף ארוחה הצהריים שלנו בתרנגול התפתח סביב השולחן דיון סוער. במרכזו עמדה המילה "חריג" והשאלה האם מדובר במילה שנושאת תמיד קונוטציה שלילית, בגדר "הילד קצת חריג", או שמא ניתן לראות בה תואר שנועד לציין פשוט התבלטות מתוך סטנדרט מקובל מסוים, בין אם לרעה או לטובה. נקלענו לוויכוח משום שלא הצלחנו להסכים האם המסעדה שבה זה עתה אכלנו היא מסעדה יוצאת דופן או חריגה. מה שבטוח הוא שבאזור שבו הסטנדרט המסעדתי קולינרי נע על הציר שבין הקבב של מונקה, סלט החצילים של התאומים והקוסקוס של פרג'י או גואטה, התרנגול הוא מקום בהחלט אחר.

התרנגול מגדירה את עצמה כ"מסעדת שף – פועלים". בדף הפייסבוק שלה היא נקראת "מטבח עם ביצים". ובהחלט צריך ביצים כדי לפתוח מקום כזה במיקום כזה. היטיב לתאר זאת הפרפקציוניסט שהקדים להגיע ללוקיישן ושלח את ההודעה הבאה: "זה ניראה כמו בית קפה של היפסטרים במקום שאין בו היפסטרים". התיאור שלו לא היה רחוק מהמציאות. הריהוט מזכיר גן ילדים, עם לוח מחיק ועליו מגנטים של אותיות צבעוניות, שולחנות שמורכבים מבתי מיניאטורות ישנים, מכוניות צעצוע ובובות בתור קישוט וכלי פלסטיק גדולים לסכו"ם ומפיות על השולחנות. עיצוב שכולו אומר "אירוני ומודע לעצמו". במרכז תל אביב מקום שניראה ככה היה מתקבל מן הסתם בשלוות נפש ובלי שאף גבה תתחיל להתרומם. אבל כשמקום כזה נובט בין שדרות ירושלים המאובקות לבין בלומפילד, בין סניף של ביטוח לאומי לחנות חומרי בניין, הוא ניראה, ובכן, חריג.

מי שהיה לו בית מיניאטורות (או בית דפוס) בתור ילד לא יכול שלא להתלהב משולחן שניראה ככה

את התרנגול פתחו יחד נעמה פניכל ורועי אברהם – שניים שנעים כבר כמה שנים על הציר שבין אמנות לבין קולינריה, עם הפקת אירועים שמשלבים מוזיקה, אוכל, הרצאות ועוד. המקום נפתח על חורבות מסעדה רומנית (או אולי בולגרית) ששמה נשכח ממני, והותירה כמזכרת את גריל הפחמים המחופה לבנים, שהפך בעיצוב החדש למעין מדף שעליו ניצבת מכונת האספרסו. לוח המיוחדים שהבטיח תבשיל חיטה ובשר שמוגש עם נקניקיות וכן ריח נהדר של פלפלים ממולאים שקידם את פנינו בכניסה למסעדה שידרו יחד שכאן שואפים לעשות אוכל פשוט. עיון בתפריט הקומפקטי שידר שכאן שואפים גם לתמחר את אותו אוכל פשוט בשפיות ראויה להערכה – אף מנה לא חורגת מעבר ל-44 ש"ח.

אם מסעדה רומנית הייתה עושה ילד עם סניף של דיאדה, ככה היה ניראה הילד שלהם

ההרכב המשולש (מהממת + פרפקציוניסט + אנוכי, כולם במצב רעב מתקדם) אפשר טעימה רחבה יחסית שהתחילה עם פלטת מאזטים גדולה (42 ש"ח), שהוגשה לצד פרוסות של באגט ישראלי לבן פשוט עם טחינה נהדרת ורוטב חריף טעים של פלפלים טחונים עם לימון ושמן זית. כשאומרים לי פלטת מאזטים במסעדת פועלים משודרגת חדשה ביפו אני חושב באופן אוטומטי על קציצות פראסה, על משהו מחצילים, על דג כבוש או מעושן. בפועל צלחת המאזטים התגלתה כמשהו שקרוב יותר לפלטת סלטים, ולא כזו מעניינת במיוחד.

זו המנה הגדולה של המאזטים. יש גם גירסת דה-לוקס. אני אוהב מקומות שמשתמשים במילה "דה לוקס"

היו שם סלט עגבניות שרי וסלט נבטים וצנוניות סתמיים, סלט שעועית לבנה מבושלת עם עגבניות מיובשות שהיה טעים מאוד וערימה קטנה של צזיקי שהיה פשוט מצוין – סמיך מאוד ומתובל בעדינות. יותר מדי מקומות בארץ נכשלים בהכנת צזיקי בעיקר בגלל התעלמות מהעובדה שמדובר במתכון שמחייב יוגורט סמיך מאוד. היות שיוגורט כזה, שהוא הסטנדרט ביוון, אינו בנמצא בישראל, נותרות בפני המסעדנים המקומיים שתי אפשרויות – לחפף (כלומר להשתמש ביוגורט מקומי במצבו הטבעי) או להשקיע (כלומר לתלות את היוגורט בתוך חיתול בד כך שהוא יעזוב נוזלים ויסמיך). התרנגולים היפואיים, למרבה השמחה, בחרו להשקיע וייצרו צזיקי אליפות. עוד שיחוק חביב של פלטת המזטים הייתה צלוחית קטנה ובה בצלי שאלוט כבושים, חמוצים מתוקים וכיפיים עד מאוד.

גוונים וטעמים של חורף. יחד עם הבירה הקרה זו הייתה אחלה מנה

בעיקריות אהבנו מאוד את הסינייה (42 ש"ח), שהוגשה לוהטת מהתנור בכלי זכוכית שקוף (ולא בכלי האלומיניום המסורתי שהעניק למנה את שמה). התערבבו בה בשר כבש טחון, הרבה מאותה טחינה נהדרת שהוגשה עם הלחם, קצת תפוחי אדמה ועגבניות ובעיקר המון בצל מטוגן שנתן לכל המנה נופך מתקתק ומוצלח מאוד. אהבנו גם את מנת היום – תבשיל חיטה עם בשר ושתי נקניקיות (52 ש"ח) – מנה שהזכירה שאוכל חום, על אף חוסר הפוטוגניות, הוא לרוב טעים מאוד. התבשיל היה ניחוחי מאוד ושמן במידה והבשר שימש בו כמעט כמו תבלין. שתי נקניקיות פשוטות וצלויות (עגל, כנראה) עיטרו את ראשו ויחד עם תלולית של חרדל גרגירים הרכיבו מנה מוצלחת למדי.

פרזנטציה מלאת הומור. כריך קלאב פסטרמה. לגירסת הצמחונים קוראים פה "נקמת היורמים"

החוליה החלשה הייתה כריך קלאב פסטרמה (42 ש"ח), שלמרות מראה מגרה במיוחד (ואפילו הומוריסטי, הודות לקיסמים המפונפנים) היה קצת יבשושי. הפסטרמה הביתית הייתה קצת יבשה ובעלת טעם לוואי חזק מדי של עישון. זה טעם שמעיד מצד אחד שהנתח עושן במקום ובלי שימוש בחומרים כימיים נותני טעם למיניהם, ומצד שני קצת מעלים כל סיכוי לטעם אחר – זה הטבעי של הבשר. איולי טעים של לימון כבוש וחרדל נמרחו על הלחם (המוצלח) במינונים לא מספיק נדיבים והתוצאה הייתה קלאב מפוספס.

בין המטפלת לסבתא. פלפל ממולא בזכרונות

בשם החזירות והסקרנות ובעיקר בגלל הריח הנהדר שעמד בחלל האוויר הוספנו לשולחן פלפל ירוק ממולא באורז ובשר (24 ש"ח). ביס אחד ממנו הספיק לכל אחד מיושבי השולחן כדי לגרות את בלוטות הנוסטלגיה: למהממת הוא הזכיר את הפלפלים הממולאים של סבתא חנה שלה, לפרפקציוניסט הוא הזכיר את המטפלת גאולה שבישלה לו בילדותו ולי הרוטב הזכיר את טעמי החמוץ מתוק של הגמבות הממולאות של סבתא חנה שלי. עכשיו, בלי להתייחס בכלל לטעם (שהיה מוצלח למדי), אני חושב שאם פלפל ממולא מזכיר לשלושה אנשים שונים טעמים מהבית, כנראה שמשהו הוא עושה נכון. הבשר שבו מולא הפלפל היה בשר כבש בעיקר (או בשר בקר עשיר בשומן כבש), ותוספת מהצזיקי המצוין שכיכב בפלטת המאזטים הזכירה שוב שאין הרבה שילובים מוצלחים בעולם הזה כמו השילוב שבין בשר כבש לבין יוגורט חמצמץ.

הסינייה. הצילום לא מגלה כמה דברים טובים יש בפנים

לקינוח טעמנו "כדור בריאות" (5 ש"ח) שהיה טעים ככל שכדור בריאות יכול להיות טעים. לי יש חיבה לממתקים מהסוג הזה, על בסיס תמרים ואגוזים למיניהם. כל מי שאוכל צהריים בתרנגול זכאי לקפה או תה כחלק מהדיל, אבל כשאני נמצא בשדרות ירושלים ומשתוקק לקפה אני שותה אותו רק במקום אחד, מעבר לכביש אצל אחמד בקפה בן זומא. יחד עם פחית בירה גדולה במחיר נעים של 10 ש"ח (ששווקה כ"בירה של רומנים" והתגלתה למרבה השמחה כבירת אפס הטורקית והחביבה) ועם כוס גזוז פטל (8 ש"ח) שילמנו 221 ש"ח ויצאנו שבעים ובסך הכל די מרוצים.

למי קראתם אפס? בירה טורקית, גזוז מקומי

אז האם התרנגול היפואי יצליח להשתקע בשכונה שבחר לו? אני רוצה מאוד להיות אופטימי אבל חייב להודות שהסיכויים, אם לנקוט בשפה מדיצינית משהו, נראים לא משהו. מסעדה לארוחות בוקר-צהריים (המקום פתוח, נכון לעכשיו, משמונה בבוקר ועד חמש בערב) מסתמכת בעיקר על אנשים שנמצאים בסביבתה ממילא – דיירי הסביבה, עובדי משרדים ולקוחות מהחנויות באזור. התרנגול נמצאת במיקום שרחוק מאוד מלהיות "אגבי" עבור רוב מי שאני מעריך הם הקליינטים הפוטנציאליים שלה, ועל כן ארוחה בה תחייב את רובם לנסיעה מיוחדת. האוכלוסייה המקומית, אני מניח, תתייחס למקום בתחילה בחשדנות, כי הוא משדר משהו מאוד שונה מכל מסעדה או בית אוכל אחר בסביבה ולא נראית כמו מקום זול במיוחד (למרות שבהחלט לא יקר כאן). לסיכום, כשיצאתי מהתרנגול לא יכולתי שלא להיזכר בבית קפה נהדר בשם "הוראס" שפעל ביפו לתקופה קצרה לפני משהו כמו חמש שנים, בחלל שהיום מהווה חלק ממסעדת "עולי ציון" (ובעבר היה חלק מ"שקוף"). הוראס נפתח על ידי קרן הנדלר (אחת השותפות בהקמת מסעדת "קרן" המיתולוגית של חיים כהן) כמעין שילוב בין בית קפה עם אוכל מצוין לבין גלריה לאמנות. היום, אחרי השינוי הגדול ופריחת מתחם שוק הפשפשים, מקום כזה היה מן הסתם מתקבל בזרועות פתוחות לאזור, משגשג ומצליח למרות המיקום, קצת מחוץ ללב העניינים. לפני חמש שנים, מה לעשות,  הוא פשוט הקדים את זמנו. וכולי תקווה שזה לא מה שנגיד בעוד כמה חודשים על התרנגול.

התרנגול, שארית ישראל 4, יפו 03-7444332

וקצת לחם לקינוח, כי הרקע של העץ מצטלם נורא יפה וכי הטחינה הייתה נהדרת