פעמיים כי טוב – לילה של כיף בשוק מחנה יהודה

משהו טוב קורה בלילות בשוק של ירושלים, ואני לא מתכוון רק למחניודה • "5 במאי" הוא פאב השוק הכי חמוד והזוי שתפגשו • וב"פורטונה" תקבלו את הצ'יפס והמעורב מהטובים בארץ

אחרי כמה שנים של בנייה והתחדשות הדרגתיות, בשנה וחצי האחרונות אזור מחנה יהודה בירושלים פשוט מתפוצץ (במובן הטוב והחיובי של המילה). משוק מצוין שמציע את חומרי גלם מעולים הוא הפך למתחם (מילה תל אביבית נוראית) כולל של תרבות אוכל. בזמן האחרון גם לילות השוק מצדיקים נסיעה מיוחדת, והוא כבר לא הופך שומם כשיורדת החשיכה. על "מחניודה" ואחיה הקטן "יודל'ה" כבר שמעתם, אבל חוץ מהם יש עוד דברים שהופכים את השוק לאזור שממש מתבקש לעשות בו סיבוב קטן של טעימות ושתייה. לקחתי את ארליך, הג'ינג'י וזוגתו, וזה מה שעשינו.

התחנה הראשונה היתה באחד המקומות היותר חדשים שנפתחו כאן. "5 במאי" הוא משהו בין בית קפה לפאב זעיר שהתמקם לפני כמה שבועות בלב השוק המקורה, בין הבסטות והחנויות, ברחוב עץ חיים 56 (הרחוב הראשי). ביום הוא מתפקד בעיקר כמקום לקפה לצד כריכים וסלטים (ואלכוהול). בלילה, כשהדוכנים הסמוכים נסגרים, הכיסאות נשפכים לרחוב, הרמקולים נשלפים החוצה, והמקום הופך לבר מדליק במיוחד. מבטיח לכם שבתל אביב אין דברים כאלה.

נוף אנושי טיפוסי לירושלים. בנות האולפנא לא עצרו לצ'ייסר, למרבה הצער

מאחורי "5 במאי" יש סיפור נחמד: הבעלים הם חלק מקומונה של כעשרה חבר'ה טובים שמתגוררים יחד בקסטל ומנסים לחיות קצת אחרת. חוץ מהמגורים המשותפים החברים בקומונה מחלקים ביניהם את ההכנסות וההוצאות, ומחזיקים בעסקים משותפים (נגרייה למשל) שנקראים כולם "5 במאי". ולא, הם לא מכסיקנים (5 במאי הוא חג לאומי במכסיקו שנועד לציין את הניצחון בקרב פואבלה על הכוחות הצרפתים).

התפריט הלילי שמוצע כאן כאן זעיר ומדויק: ברוסקטות קטנות של סרדינים עם מוצרלה ועגבניות, עוגיות גבינה מלוחות ביתיות עם לבנה, וירקות חתוכים טריים עם טחינה ולחם. הזמנו את הכל.

איך אומרים? לא הרבה, אבל הרבה טוב. כל תפריט הלילה של 5 במאי

שלושת המנות היו בדיוק מה שהן צריכות להיות: נשנוש כיפי שבא טוב עם בירה. הג'ינג'י הגדיר זאת יפה בתור ה-Pub Grub הישראלי האולטימטיבי. הסרדינים הכבושים (39 שקל – טיפה יקר האמת) הצטיינו במיוחד, ואני אישית חיבבתי מאוד גם את המאפים המלוחים עם הלבנה (17 שקל – יופי של מחיר). הטחינה, על בסיס יוגורט, היתה טעימה מאוד גם היא.

עוגיות מלוחות מצטיינות עם לבנה. איך לא חשבו על זה קודם?

"5 במאי" הוא לא מקום לאכול בו ארוחה, וזה לא ממש טאפאס בר (אולי עם עוד 2-3 מנות הוא יהיה). אבל זה בהחלט מקום לפתוח בו ערב עם אפריטיף קטן או לסגור בו את הלילה. אין בו הרבה: שלוש חביות בירה מיוחדות (oyster stout נחמדה, הבירה האוסטרית gosser ובירת דובדבנים מעולה כלשהי שאיננה קריק), אבל יש בו המון אווירה. יש קסם בלשבת על ארגז ירקות הפוך באמצע השוק הסגור, כשמסביב תערובת אנושית של שתיינים, דוסים, וסטודנטים פלצניים לאמנות / קולנוע / עיצוב כלשהו (בתל אביב קוראים להם היפסטרים, בירושלים הכינוי הוא "בצלאליין", יענו, חייזר בצלאלי).

בירושלים הברמנים זזים במהירות האור. 5 במאי

אחרי שקמנו (ושילמנו 129 שקל לשתי בירות ושלוש מנות קטנות) גילינו שנהיינו קצת רעבים. חלפנו על פני דוכן הפיש&צ'יפס, חנות הפסטות החדשה והחמארה של מוריס (עוד נחזור), והחלטנו שהולכים לאכול מעורב. עכשיו, תשכחו מכל "מוסדות" המעורב שאתם מכירים – סטיקיות התיירים הירושלמיות ה"מיתולוגיות" שמפוזרות ברחוב אגריפס. בכולן תקבלו מעורב בינוני במחיר גבוה, סלטים עייפים ומינימום מאמץ. אלה מסעדות שקפאו על שמריהן אי שם לפני כ-20 שנה, ולא התחדשו מאז. אין באמת סיבה לאכול בהן, בוודאי לא כשברחוב הערמונים, קצת מעל סמי וסימה, מסתתרת גיברת בשם פורטונה.

השף אייל ומקרר הבשרים שלו. רחוק מאוד מהבינוניות של רח' אגריפס

פורטונה היא הבייבי של השף אייל וקנין, שאחרי בישול במקומות הכי נחשבים (לצד רפי כהן ובארקדיה, למשל) הבין את הצורך של ירושלים בסטקייה פשוטה ואיכותית. במקרר הבשר היפהפה שלו תמצאו שורת נתחים מחרמנת במיוחד: חזה אווז יפהפה, נתח קצבים, פרגיות וחזה עוף במרינדות עדינות, אנטרקוט, פילה, טחולי עוף ולפעמים גם אברי פנים. חוץ מזה אייל מכין נקניקיות מרגז רצחניות במיוחד וכמה סלטים נחמדים.

המעורב של ועקנין. שירה בפיתה

מכיוון שלא התחשק לנו לפתוח שולחן הסתפקנו בפיתה עם מעורב, חריף וטחינה (40 שקל) וכוס של גולדסטאר מהחבית. באמת שלא צריך יותר. אבל מכיוון שאנחנו חזירים לא התאפקנו ופירקנו על הדרך גם שתי קעריות של צ'יפס. הצ'יפס של פורטונה לבדו הוא סיבה להגיע לכאן במיוחד: זה צ'יפס שמוכן לפי כל הכללים הדקדניים ומשאיר אבק לכל תפוח אדמה מטוגן בשטח (אפילו לצ'יפס של הבראסרי).

הצ'יפס של ועקנין. שירה בצלחת

כשגמרנו לאכול השף ובת זוגו שעובדת איתו התחילו להתארגן לסגירה. אייל מזג לנו את משקה הבית הקבוע והביזארי, ערק בטעם בזוקה (בחיי), אום כולתום במערכת שרה אינתי עומרי, ואני קינאתי בחברים שלי שעדיין גרים כאן וגנבתי עוד כמה נשימות מהאוויר שאני אוהב. מבטיח לכם שבתל אביב אין דברים כאלה. וגם לא יהיו.

החיים (והמעורב) תמיד יותר יפים דרך חצי גולדסטאר