משפחת רוסטיקו חוגגת חמש עם תפריט של מנות אזוריות, פיצה למזוכיסטים בלבד והכי חשוב: יופי של מבצעי אלכוהול • מובטח שתצאו שבעים ומרוצים, או לכל הפחות שיכורים
לכל אחד בתל אביב יש את המסעדה האיטלקית הפשוטה שהוא אוהב, זו שאליה הוא הולך כשבא לו להתפנק קצת, בלי יותר מדי הרפתקנות. יש את חסידי אמורה מיו, יש את המבינים שמצדדים בפיקולה פסטה, פלצני פרונטו והמשפחות של קפה איטליה. אני לא חובב גדול של מסעדות איטלקיות (פשוט כי פסטה ניראה לי יותר הגיוני להכין בבית), אבל אם הייתי צריך לבחור את האיטלקיה הקז'ואלית שלי זו מן הסתם היתה רוסטיקו.
הסניף הראשון של רוסטיקו נפתח לפני חמש שנים באחד הלוקיישנים המקוללים של שדרות רוטשילד. אחרי התחלה קצת מקרטעת המסעדה התייצבה כספקית של פיצות דקות ואיכותיות, מנות ראשונות נחמדות ופסטות סבירות פלוס. לפני שנתיים הצטרף למשפחה סניף בזל, שעושה בדיוק אותו הדבר רק קצת יותר טוב וגדול. אני אוהב את רוסטיקו מכמה סיבות, ובראשן היציבות: כל אחד מוצא בתפריט את המנות שהוא אוהב (פיצה טרטופו וקלמרי פיקנטה, במקרה שלי), ויודע לחזור אליהן. הוא גם יודע שהביצוע יהיה תמיד זהה, בלי קשר לסניף או ליום. זה לא הולך ברגל. ברוסטיקו גם לא יקר. לא זול מאוד, אבל מעולם לא יוצאים משם בהרגשה שמישהו עשה עלייך קופה. מעלה אחרונה חביבה היא האווירה: נעים שם. מאוד.
לכבוד פסטיבל יום ההולדת הכפול (של שני הסניפים), קפצנו לסניף בזל כדי לבדוק את התפריט החגיגי שיוגש שם בעשרת הימים הקרובים בלבד. התפריט חולק לאזורים על פי מפת איטליה, נוספו אליו כמה מנות חדשות שלא מוגשות בדרך כלל , ולכל מנה (כלול במחיר) מוצמד משקה אלכוהולי שנועד ללוות אותה.
הרעיון של הצמדת שתייה למנות הוא חמוד, אבל גם מעט בעייתי. קודם כל – הוא מייקר את המנה, לפחות למראית עין. רוב האנשים שייראו בתפריט פיצה ב-69 שקל (עם כוס בירה פרוני) עדיין יתייחסו אליה כאל פיצה יקרה מדי. כך גם לגבי מנת קנלוני טלה ב-89 שקל (עם כוס יין אדום). ברור שבחישוב המחירים הנפרדים זה יוצא משתלם, אבל איכשהו בראש זה לא תמיד מסתדר. מה גם שתמיד יש את הנודניקים שלא רוצים לשתות, אבל אליהם לא נתייחס.
מה שדווקא מאוד מסתדר בראש הוא מבצעי היומולדת בתפריט האלכוהול, שעיקרם כוס שנייה של יין או בירה במחיר 5 שקלים בלבד, והנחה של 25 אחוז על כל המשקאות האיטלקיים שבתפריט. יש מצב שזה הדבר הכי שווה כרגע שקשור באיטליה, אפילו יותר ממורן אטיאס, ומה שהופך את רוסטיקו למקום שמאוד משתלם להשתכר בו עם איזה נשנוש קטן על יד.
כמי שמכירים די טוב את התפריט הרגיל התמקדנו במנות המיוחדות, ובראשן הניסיון של רוסטיקו לייצר סלט קפרזה "משודרג": סורבה עגבניות מתקתק, רוטב פסטו, והרבה מוצרלה טרייה ומצוינת. זו היתה מנה יפהפיה, גם טעימה, אבל ברור שבתפריט הקבוע של המסעדה אין לה מקום. היא פשוט שייכת לעולם מושגים שונה.
בתחום הסטדנרטי יותר, שרימפס ברוטב תפוזים וקמפרי (58 שקל, כולל קוקטייל קמפרי) היו מצוינים – רוטב מריר ומתוק בדיוק במידה הנכונה שסחב לא מעט לחם. גם פטריות הפורטובלו (52 שקל + כוס פרוסקו), במילוי שומי וטעים של ריקוטה ועשבים, היו מוצלחות. קנלוני טלה (87 + כוס יין אדום) היו נחמדים ברמת המילוי, אבל לא מסעירים במיוחד מעבר לכך – כמה שניות מיותרת בתנור ייבשו אותם קצת, ורוטב העגבניות היה יכול להיות טיפה תוקפני יותר.
המשכנו עם עוד אחד מהגימיקים של יום ההולדת: הפיצה מהגיהנום. קוראים לה פיצה מאפיוזה, והדבר העיקרי שאפשר להגיד עליה זה שהיא מאוד מאוד חריפה. מאוד. (וגם דומה לדגל האיטלקי). הרעיון הוא פשוט: כל סועד שיצליח לסיים לבדו את הצד הירוק של הפיצה מקבל כוס בירה. מי שמסיים גם את הצד האדום (שחוץ מפלפלי צ'ילי רגילים מאכלס גם פלפלי הבנרו חריפים תופת) לא ישלם גם על הפיצה עצמה (שעולה 65 שקל), ייכנס להגרלה על טיסה לאיטליה והכי חשוב – ייזכה לצלצול פעמון חגיגי ומחיאות כפיים מהצוות (שזה הרי ממש מה שיעזור לו לשקם את הכבוד העצמי אחרי שהוא יהפוך לגוש של נזלת). טיפ למי שיבחר לנסות: אחרי הפיצה עדיף שלא לגעת בעיניים. או באברים רגישים אחרים – שלכם וגם של הזולת. זה לא נעים.
כדי להתגבר על החריפות ולסיים עם טעם טוב בפה הלכנו על הקינוח שהכי מזוהה עם רוסטיקו: סקצ'יאטינה נוטלה, שזה תכל'ס דרך יפה להגיד "פוקאצ'ה עם שוקולד". זה לא קינוח שמומלץ להתמודד איתו לבד (אלא אם אתם אחותי הקטנה), אבל כפיניש לארוחה של כמה חבר'ה זו יציאה בהחלט ראויה. מזל טוב רוסטיקו, נחמד שאתם בסביבה.