מנת הבית – צלעות חזיר ברוטב קטשופ

מטקסס לארגנטינה ומשם לישראל • זה המסלול המפרך שעבר המתכון הפשוט והמנצח הזה בדרך למעמד מיתולוגי אצלנו במשפחה • שומרי כשרות – ראו הוזהרתם • כל היתר – ראו הוזהרתם, זה ממכר

תשאלו כמעט כל ישראלי מה המנה שזכורה לו ביותר מילדותו – המנה שעליה היה מפנטז ביום חורף בבית הספר רגע לפני הצלצול, למשל, או זו שריחה בחלל חדר המדרגות היה גורם לו להחיש את צעדיו מעלה ולהתחיל לרוץ לכיוון הדלת. כל אחד יידע לספק לכם תשובה ייחודית לשאלה הזו, וברוב המקרים התשובה הזו תחשוף בפניכם את מוצאו של הדובר, או את זהותו העדתית. ילד ירושלמי ממשפחה ספניולית ייזכר בסופריטו, כורדים או אורפלים יפנטזו על קובה, סורים על עלי גפן ממולאים, טריפוליטאים על חריימה ומרוקאים על צלחת מהבילה של חרירה. גם אשכנזים נחשפים כך, עם סיר של מרק קרופניק פולני, נניח, או מאפה רקוט קרומפלי הונגרי. במקרה שלי, לעומת זאת, זה לא יעבוד. כי מי שישמע מהי מנת הילדות שלי עלול לחשוב שאני מגיע ממשפחה של רד-נקס מטקסס, או סתם של אמריקאים ממוצעים. וזה ממש לא המצב.

כבן למשפחה עם זהות עדתית אמורפית למדי (קצת טורקים, קצת אוקראינים, הרבה צברים) מעולם לא הייתה לי מנה שיכולתי לשייך באופן ברור כל כך למוצאה כמו מנת הצלעות ברוטב קטשופ. היה גיבץ' טורקי, היו לפעמים קלופס או חמיצת סלק או ממליגה. אבל מנת ילדות, או מנת הבית, יש רק אחת, ורצה הגורל ואנחנו נתקענו עם צלעות חזיר, מקושטות בבצל ולימון ושוחות ברוטב אדום מתקתק על בסיס קטשופ – מנה שכל קשר בינה לבין המוצא של משפחתי הוא כמובן מקרי בהחלט. לא תמצאו אותה ברומניה, לא בטורקיה ובטח שלא באוקראינה.

את הצלעות האלה למדה אמא שלי להכין מחברתה האמריקאית מארדי אי שם בסוף שנות ה-60. הן הכירו בין מסדרונות בית הספר האמריקאי בבואנוס-איירס, שם התגוררה אמא שלי במסגרת השליחות של הוריה (היא התגוררה בבית כמובן, לא בבית הספר. נו, הבנתם למה אני מתכוון). אמא שלי לא מוכנה להתחייב על זה ב-100 אחוז, למרות שהיא די בטוחה שמארדי ומשפחתה היו מטקסס. באחד הימים היא הגיעה לאכול ארוחת ערב בביתה של מארדי, ונשאלה בחשש קל האם היא אוכלת חזיר. למרבה השמחה התשובה הייתה כן (זהות עדתית או לא, אפיקורסים משהו תמיד היינו), וכך נחשפה אמא שלי (ובהמשך כולנו) למתכון הפשוט והמופלא הזה, שהולך איתנו מאז אותו יום.

בתור ילדים, כשאמא שלי עבדה כמורה לגיל הרך, היינו אוכלים את הצלעות האלה, להערכתי, משהו כמו פעם בשבוע עד שבוע וחצי. אהבנו את המתכון מאוד, ברור, אבל הסיבה האמיתית לכך היא פשטות ההכנה שלו, והעובדה שהוא מספק ארוחה מלאה בהפעלה בודדת של התנור. כך הייתה יכולה אמא המורה להכין את הצלעות ברוטב ואת תפוחי האדמה בנייר הכסף ערב מראש, ובשעת בוקר רק להכניס אותן לתנור. טיימר של הפעלה אוטומטית היה דואג לכך שבשעה אחת, כשהיא הייתה חוזרת מהעבודה ואחי הגדול ואני היינו חוזרים מבית הספר, הבית היה מלא כולו בריח מתקתק ומטריף של בשר צלוי – ריח שהיה מאפשר לנו לזעוק בחדווה כבר ממורד המדרגות "מה, יש צלעות?!" (כן, משום מה למרות שהיינו אוכלים את המנה הזו המון בכל פעם היינו מתפלאים מחדש מהעובדה שאנחנו חוזרים הביתה לריח הזה ולטעם הזה).

ארוחה שלמה בתנור. למטה תפוחי אדמה, למעלה בשר ובאמצע קטשופ, שבאמריקה זה כידוע ירק

המתכון הזה הוא כל כולו אמריקה של פעם, בעיקר בגלל השילוב שבין הקטשופ לסוכר החום. זה גם מה שהופך אותו לבינגו בקרב כל מי שטועם אותו, כולל ילדים. כי בינינו, מי לא אוהב קצת קטשופ על הבשר שלו מדי פעם? האמת היא שהיום ברור לי שמדובר במתכון שנוצר, כנראה, בניסיון לשחזר גירסה בסיסית ביותר של רוטב ברביקיו לצלעות – כזה שמבוסס על רסק עגבניות בתוספת סוכר ונותני טעם שונים. רבים מנותני הטעם האלה מצויים בקטשופ, שמקצר תהליכים. מי שממש רוצה טעם מעושן או תוספת פיקנטיות, כמו שקורה לי לפעמים כשאני מכין את המתכון הזה, יכול בהחלט לגוון ולהוסיף, למשל, קצת שבבי צ'ילי מיובשים, טבסקו, פלפלי צ'יפוטלה, פפריקה מעושנת ואפילו קצת כמון. זה בטוח יהיה טעים, רק שזה לא יהיה המתכון שאמא שלי סוחבת איתה כבר יותר מ-40 שנה. ואם משהו מצליח כל כך כבר יותר מ-40 שנה, כנראה שלא צריך להתעסק איתו יותר מדי.

זה מה שצריך (6 מנות)

• 6 צלעות חזיר גדולות, עם עצם (רצוי טריות)
• כוס וחצי קטשופ
• חצי כוס סוכר חום
• 2 בצלים לבנים גדולים
• 1-2 לימונים צהובים (תלוי בגודל)
• 6 תפוחי אדמה גדולים (או כמספר הסועדים) עטופים בנייר כסף
• מלח, פלפל

5 מרכיבים, זה הכל. אם תשיגו צלעות טריות, מה טוב, אבל גם קפואות יעשו עבודה בסדר גמור אחרי הפשרה יסודית

קודם כל מחממים תנור ל-180 מעלות . אם רוצים גם תפוחי אדמה (וברור שרוצים) אפשר לזרוק אותם פנימה כבר בשלב הזה (שוטפים היטב ועוטפים בנייר כסף, זה הכל). ממליחים את הצלעות (אפשר גם לפלפל) משני הצדדים וצורבים אותן על מחבת חמה מאוד. לא צריך להשחים כמו סטייק, רק להגיע לשינוי צבע וסגירה של הבשר.

הנטייה הטבעית שלי הייתה להשחים את הצלעות עוד, אבל אמא נעצה בי מבט מצמית. "רק לשנות צבע!"

מכינים את הרוטב: מערבבים בקערה בערך כוס וחצי של קטשופ, כחצי כוס סוכר חום, ומדללים במעט מים (חצי כוס בערך). ממליחים ומפלפלים היטב את הרוטב (שנותן, בסופו של דבר, את רוב הטעם כאן).

אחרי האפייה העולם נחלק לשניים: אלה שאוהבים את הלימון ואלה שלא. אני מודה שאני מאלה שלא

עורכים את הצלעות בתבנית אפייה או פיירקס שיכול להכיל את כולן בשכבה. קולפים את הבצל ופורסים אותו לפרוסות בעובי של סנטימטר. את הלימון לא מקלפים ופורסים בערך באותו העובי. מניחים על כל צלע פרוסת בצל ועליה פרוסת לימון.

לא משנה כמה רוטב תכניסו שם, שתגישו את הצלעות עדיין מתחת לבצל יסתתר עיגול בהיר יותר

יוצקים את הרוטב על ומסביב לצלעות, ומקפידים להרים בעדינות את הבצל והלימון ולהכניס קצת רוטב בינם לבין הבשר. נועצים קיסם עץ במרכז כל צלע, שישמור את הכל מחובר, ומכסים את התבנית בנייר כסף.

את הקצה הבולט של הקיסם מומלץ לשבור, וככה הוא לא ינקב את נייר הכסף. אמריקאים, הם חושבים על הכל

מכניסים את הצלעות לתנור שחומם מראש ל-180 מעלות, וצולים מכוסה משהו כמו 30 דקות. אחרי חצי שעה מסירים את נייר הכסף ומגבירים את חום התנור ל-220 מעלות. ממשיכים בצלייה עוד כחצי שעה, עד שהרוטב מצטמצם ומסמיך מעט, והצלעות, הבצל והלימון מקבלים סימני חריכה יפים.

ניסינו לשים דגל אמריקה על כל צלע, אבל הוא נשרף באפייה…

מגישים לצד תפוחי אדמה אפויים ושמנת חמוצה (אפשר עם בצל ירוק, לא חובה). במסורת המשפחתית חורצים צלב בתפוח האדמה דרך נייר הכסף ואז מועכים אותו משני הצדדים ככה שהוא נפתח לצורת פרח. בפתח שנוצר מניחים את השמנת. אני אישית מעדיף לחלץ את תפוח האדמה מנייר הכסף, לפרוס לפרוסות ואז לזלף רוטב של הצלעות ומעל הכל שמנת. כך או כך, זה יהיה טעים מאוד. בתיאבון.

הצעת הגשה מחייבת למדי. ותודה למארדי