רפי, שגרה זה רע? – שבת ברפאל

ארוחת השבת של רפי כהן היא סוג של מיני ישראל: יש בה מפרום לצד דג מלוח, סלט משוויה לצד רביולי שרימפס ורגעים של דיוק לצד שירות מחופף • אפשר לסכם אותה במילה אחת: סבבה

שבת בצהריים היא שעת מבחן רצינית ביותר לכל מסעדה, בעיקר בתל אביב. זה הזמן של השולחנות הגדולים: המשפחות עם הילדים, המטיילים והחבורות החוגגות – כולם מחפשים פינוק קולינרי טעים שיגרום להם להרגיש טוב ולא יכביד יותר מדי על הארנק. רפאל, שמוכיחה שוב ושוב שהיא מסעדה שיודעת להתנהל בצורה הכי נכונה שיש אל מול אילוצים כלכליים וגחמות הסועד הישראלי, השכילה לתפוס בנישה הזו את אחד המקומות המובילים. הדיל של רפי כהן לשישי שבת בצהריים פשוט ומפתה: 115 שקלים בעבור שורה ארוכה של מנות ראשונות המוגשות למרכז השולחן, לחם (כולל הפוקצ'ה המיתולוגית) ומנה עיקרית לבחירה. התוצאה: בשבת בשלוש אחר הצהריים היתה המסעדה מפוצצת לחלוטין.

הרושם הראשוני בכניסה לרפאל בשבת בצהריים מזכיר קצת חדר אוכל של קיבוץ בליל חג: שולחנות גדולים וארוכים ממלאים את עיקר החלל. משפחות וקבוצות של 8, 10 ו-12 סועדים הן עניין שבשגרה כאן. הנוף האנושי, ממש כמו התפריט, מקיף את כל גווניה של עמך ישראל: מצד אחד של חבורה רוסית שפוצחת לפתע בשירה רועמת, ומן הצד השני, מעבר לגבול בקבוקי הקמפרי, משפחה מזרחית שלוטשת בהם מבטי שטנה קלים. בין לבין פזורים על הספות שצופות לים (אחלה לוקיישן) הזוגות האוהבים שבאו בשביל הרומנטיקה לפני שיצטרכו לבוא עם הילד בעגלה.

אדום עולה. דיספליי הקמפרי ברפאל

נתחיל עם הדברים הפחות טובים: יותר מ-25 דקות עברו מהרגע שבו הזמנו את השתייה ובחרנו את המנות העיקריות (בתחום הראשונות אין בחירה – הכל מוגש למרכז השולחן) ועד להגעת המשקאות. לפלטת המנות הראשונות לקח עוד בערך 10 דקות, כך שהתחלנו לאכול בערך 50 דקות אחרי שהגענו. את הפוקאצ'ות היינו צריכים לבקש פעמיים, כמו גם תוספת של קרח ולימון לשתייה. למשפחה שלי, שברגע שדוחפים לה קצת אלכוהול כולם נרגעים, זה פחות מפריע. לסועד הישראלי הממוצע 40 דקות המתנה למנה ראשונה הן בגדר נצח.

יכול להיות שזה מה שגרם לרוסים לשיר? הרינג עם קרם פרש

בהמשך, כנראה עם שוך הלחץ במטבח, הענינים נרגעו מעט והשירות יישר קו עם הסטנדרט המצופה. בכל זאת עוד עניין קצת מטריד: קראו לי נודניק, פלצן, מה שאתם לא רוצים, אבל בעיני מלצרית שאומרת "ויקשתי" במקום "ביקשתי" (ב' רפה במקום דגושה) וקוראת ליין "קולומביה קראסט" (במקום קרסט) לא צריכה לעבוד ברפאל. שליטה בעברית בסיסית ובתפריט היין (קולומביה קרסט הוא יין החודש שם, לא משהו אקזוטי) נראות לי כמו שתי דרישות שלא מוגזם לבקש (או לווקש, במקרה שלה).

האושר הוא אנשובי עם חלמון ביצה. הסלט המצטיין של פלטת הראשונות

אחרי שקיטרנו אפשר לאכול. מבין הראשונות הצטיינו שתיים: סלט של תפוחי אדמה עם אנשובי מלוחים נהדרים וביצה חצי רכה, וצלחת ירקות השוק הממולאים. היו שם קישוא, חצילון וכרוב שמולאו בתערובת טעימה של בשר ואורז ובושלו ברוטב חמצמץ עם נוכחות מורגשת ונעימה של (אני כמעט בטוח) נענע מיובשת. הכל הוגש על מצע לבנה סמיכה בקישוט עלה ריג'לה ומעט כרשה אפויה. יופי של מנה, שמדגימה את מלוא כוחו של כהן בשילוב בין המסורת למסעדנות העילית.

שיר השוק בצלחת. הממולאים הנפלאים של רפי

ראשונות שהיו מוצלחות אך לא נבחרו למצטיינות השולחן היו הרינג אדיר עם קרם פרש וסיגרים פיקנטיים במילוי חלקי פנים ובשר עגל (שנטו קצת לכיוון השמנוני). כרובית מטוגנת, חציל קלוי בטחינה וסלט אנדיב היו סטנדרטיים, ודווקא סלט המשוויה (פלפלים ועגבניות שרופים, בגירסת רפאל עם לימון כבוש) קצת אכזב: הוא היה אנמי ולא חריף. גם לסלט היווני ולסלט שעועית הבובעס לא נרשם ביקוש ער.

טורטליני טלה ביוגורט. טעים, אבל לא טעים כמו האורגינל הלבנוני

בעיקריות נרשמה יציבות: בלי ניצוצות גאונות, אבל בלי נפילות. בלטה לטובה מנת ספיישל של ראמפ סטייק (שייטל) שהוגש לצד מח עצם ברוטב פטריות מרוכז (תוספת של 20 ש"ח). נתח הבשר היה עשוי בדיוק למידה הנכונה וסיפק יופי של חוויה קרניבורית.

ראמפ סטייק אדיר, מח עצם, קצת פטריות. למה לא כל יום שבת?

טורטליני של בשר טלה שהוגשו על יוגורט (סוג של וריאציה של השישברק הלבנוני) היו טעימים בהחלט, כמו גם מנת הרביולי שרימפס (תוספת 35 שקל) ופריטו מיסטו של בייבי פרידות שצופו בקמח תירס.

חוסלו ללא תלונות. בייבי פרידות

המנה היחידה שאכזבה היתה קלמרי סגולים על הפלנצ'ה עם בשר חציל קלוי וסלט משוויה. האח הגדול ציין שמדובר במנה שנראית כאילו הורכבה על בסיס פלטת הסלטים, ובהחלט היה חסר שם משהו שיחבר את העסק. לזכות המסעדה ייאמר שציינו שהמנה היתה לא לטעמם של מי מיושבי השולחן, והיא לא הופיעה בחשבון. ככה צריך.

קלמרי טעים, משוויה לא חריפה וחציל קצת אנמי. הנפילה היחידה

בסך הכל ארוחת השבת הזו (שהתארכה לאזור השלוש שעות) היתה חוויה נעימה ביותר, ובמחיר כולל של בערך 170 ש"ח לאדם (עבור המון אוכל, 8 דרינקים ושני קינוחים – לא כולל הקלמרי) היא גם דיל משתלם. לא נרשמו בה ניצוצות הגאונות שמאפיינים לפרקים את כהן, אבל אולי האשמה היא גם בנו, שבחרנו דווקא במנות ה"אשכנזיות" יותר ופחות במרוקאיות. אחרי השיפוץ, שאמור לצאת לדרך לקראת ינואר, נחזור לבדוק גם את הקוסקוס והמפרום.

ריבועי הפרי והמרציפן הצטיינו, החלקים האפויים פחות. צלחת הפטיפורים