ירידה לצורך עלייה – 6 במאי

בכיכר דיזנגוף קם לו טאפאס בר ישראלי • זה אומר שהמנות קטנות (וכך גם המחירים) • חומרי הגלם מקומיים וטריים והטיפול בהם מקורי • וההשראה? היא, כמו כל הדברים הטובים, מגיעה מירושלים

אין יותר מדי אירועים היסטוריים שבגינם עשוי אדם לזכור את התאריך שישה במאי. אסון הינדנבורג הוא כנראה המפורסם שבהם, אולם אפשר לציין גם את תאריך עלייתו לכס המלכות הבריטי של ג'ורג' החמישי, או את פתיחתו לקהל של מגדל אייפל בשנת 1889. אם מאחורי "6 במאי" היו עומדים תל אביביים, נניח, אז יכול להיות שהם היו חושבים שזה נורא מתוחכם ומגניב לפתוח מסעדה צרפתית ולקרוא לה, נניח, על שם תאריך הפתיחה של מגדל אייפל (ממש כמו לקרוא למסעדה ברחוב קינג ג'ורג' על שם כינוי החיבה של המלך ג'ורג', נגיד). אבל למרבה השמחה הבעלים של המקום החמוד הזה הם הכי רחוק שאפשר מתל אביבים מתחכמים.

הבעלים של "6 במאי" הם ירושלמים. יש להם כבר מקום מוצלח מאוד בעיר הקודש, בלב שוק מחנה יהודה, שנקרא "5 במאי" – לוקיישן אידאלי להפסקה לאספרסו טוב או בירה מיוחדת מהחבית באמצע סיבוב בשוק או להתערבבות עם היפסטרים מקומיים בשעות הלילה. גם במקרה של השם המקורי, אגב, ולמרות החג המכסיקני / לטיני שנושא את אותו השם (Cinco de mayo) – אין שום קשר למאורעות היסטוריים – או לפחות לא כאלה שמוכרים לציבור הרחב. 5 במאי, כך מסתבר, הוא יום חג כלשהו שנקבע באופן שרירותי על ידי חברי הקומונה הירושלמית ששניים מחבריה הם בעלי המקום. עם ההתרחבות לתל אביב הם החליטו להרחיב גם את השם, וכך 5 הפך ל-6.

כי אין אין אין כמו במיה. איזה באסה שתיכף נגמרת העונה…

מדובר במקום שגרם למהממת ולי תחושה שכבר הרבה זמן לא הרגשנו במקום חדש בתל אביב – תחושה של צער עמוק על כך ש"6 במאי" לא נמצא בשכונה שלנו (הווה אומר ביפו) אלא במרכז תל אביב. כי זה לא שחסרים לנו מקומות כיפיים ביפו (בעיקר לא מאז הפתיחה של "ראס אל חנות"), אלא שמעטים המקומות שקולעים כל כך נכון להגדרה החמקמקה של "דרינק ונשנוש". וזה המקום להדגיש חזור והדגש – לא מדובר במסעדה. אם מחפשים הגדרה אז כנראה שמדובר באחד הפיצוחים המוצלחים ביותר או ההתאמות של מטבח ישראלי לז'אנר הטאפאס בר.

קוביות דניס, לבנה, סלק טרי ונענע. 2-3 ביסים של כיף

פעם, לפני שכל מקום היה מסעדה ובר ים תיכוניים, כל המקומות היו טאפאס ברים, או לפחות ניסו להיות. יש בזה מן ההיגיון, כי תרבות הטאפאס בהחלט מתאימה לנו לכאן – אלכוהול, אוכל קטן שסופג אותו, בילוי מתמשך. החלוצים בתחום הזה, שגם הצליחו לשמור על נאמנות מרשימה למקור הספרדי, היו הבעלים של "לה צ'אמפה", שרכבו נהדר על גל הורדת מחירי הקאווה ושינו, במידה רבה, את תרבות הבילוי התל אביבית אי שם לפני שבע שנים. מאז הרבה דברים השתנו (בעיקר כי אנשים הבינו שקאווה זה משקה אכזרי כשצורכים אותו בכמויות גדולות) וברוב המקרים מאחורי המילה "טאפאס" נוצרו מקומות שמכרו מנות מוקטנות במחירים מוגדלים, בלי קשר לספרד ובטח שבלי קשר לישראל. במובן הזה יש משהו יפה בעיני בעובדה ש"6 במאי" מאכלס כיום את החלל שבו שכן בעבר סניף הכיכר של "לה צ'אמפה". כי מדובר, בסופו של דבר, בטאפאס בר ישראלי (לפחות כרגע, כששעות הפעילות הן בערב בלבד. בהמשך צפויים לפתוח שם מהצהריים ולתפקד גם כבית קפה לכל דבר ועניין)

מיני סטייק וצ'יפס. היינו צריכים לשים משהו בתמונה כדי לתת קנה מידה, כי במבט על העסק קצת מטעה

אז טאפאס זה אומר, לפחות בעיני, המון מנות קטנות במחירים נוחים, שיורדות טוב עם אלכוהול. מנות כמו המבורגר קטנטן, בלחמנייה קטנטנה עם איולי שומי ומצוין, שמספיק בדיוק לשני ביסים ומשאיר אותך עם טעם של עוד (15 שקל). מנות כמו מיני סטייק וצ'יפס (26 שקל) – משהו כמו 80 גרם של פילה לצד ערימה קטנה של תפוחי אדמה ופנכה של אותו רוטב איולי מוצלח שליווה גם את הבורגר. מנות כמו סנדוויץ' משתי פרוסות חלה מתקתקה שחובקות גרבדלקס כבוש במקום, פרוס עבה כמו שצריך, גבינת ברי, אגוזים ומעט עלי רוקט (34 ש"ח – המנה היקרה בתפריט). החלה, בגירסה קלויה קלות, שימשה בסיס גם לביס חמוד של שרימפס, איולי ובצל ירוק (21 ש"ח). טאפאס זה אומר שיחד עם שתי כוסות קטנות של בקס מהחבית (18 ש"ח לשליש) וכוס "גדולה" של קריק (תכל'ס זה היה רבע) בתמחור מרגיז של 34 שקל, שילמנו על ערב כאן 224 שקל. ויצאנו שבעים. מאוד.

בצל ירוק חלוט, שמנת חמוצה. אחד הכיתובים שהכי יכולים לחזור על עצמם בטור הזה – כמה פשוט, ככה טעים

אז זה לגבי הטאפאס. עכשיו לגבי הישראלי – ישראלי זה אומר, לפחות בעיני, שהמטבח צריך להתבסס על מרכיבים מקומיים. לא בהכרח טחינה ועגבניות ופלפל חריף וטלה, אבל גם לא כל מיני קופסאות שימורים גנריות שמגיעות מכל העולם ושכמותן תמצאו בכל העולם. פשוט דברים טריים מהשוק – בצל ירוק, למשל, אחד הירקות הצנועים והפשוטים, הופך כאן אחרי חליטה קצרה לנשנוש אדיר יחד עם קצת שמנת חמוצה ומעט גרידת לימון (10 ש"ח). הבמיה עוברת חריכה קצרה במחבת לוהטת ומונחת על תלולית של לבנה חמצמה עם כמה פרוסות של צנונית ועלה נענע (15 ש"ח). הדניס, אותו דג בריכות משעמם, נפרס עם העור לקוביות קטנות שטיגון קצר הפך לפריכות ואז הונח על אותה לבנה מוצלחת של הבמיה. סלק חי ושלל עלים ירוקים שימשו כרבולת רעננה וחמצמצה לסלט חמים של שלושה סוגי אורז שתובל בעדינות ראויה להערכה – כזו שאיפשרה לאורז לבטא את הטעם הטבעי שלו ולא התפתתה למסך אותו תחת ערימות כמון, למשל. ביצה קשה מבושלת בדיוק למידה הנכונה וקצת גבינת סלוגוני גיאורגית השלימו סלט נהדר ולא קטן בכלל (32 ש"ח).

סלט 3 סוגי אורז ולפחות 3 סוגי עלים. 3 סוגי ביצים בכלל היו סוגרים פה את הפינה…

בכל המנות המרכיב המורגש ביותר היה הטריות. פרוסות המלפפון שלצד הבורגר הקטן, הסלק, הצנוניות – כולם נפרסו ברגע ההגשה ותובלו בעדינות בשמן זית, מלח ומיץ ליים (כי עכשיו זו העונה שבה הלימונים גרועים והליים נהדרים). אפילו במנה שהכי פחות אהבנו – מעין "שערות" רחבות של זוקיני חי בלימון ושמן כמהין – הטריות זעקה לשמיים (חייב להודות שאני מפתח סלידה משמן כמהין לאחרונה).

ארבעה חבר'ה שייקחו כריך כזה יקבלו כל אחד כמה ביסים לצד הדרינק. לא צריך יותר (בפנים יש סלמון, ברי ואגוזים)

לקינוחים, למרבה הצער, כבר לא היה לנו מקום. והסתפקנו במקומם בצ'ייסרים של בחרובקה על חשבון הבית. קודם לכן, לפני תחילת הארוחה, קיבלנו מיניב הברמן גם צ'ייסרים של אפרטיף לבחירה. לקמפרי שלי הוא סחט מעט מיץ תפוז מפלח טרי, ואילו למרטיני של המהממת הוא הוסיף עלה נענע ומעט מיץ לימון. אלה פינוקים קטנים של תשומת לב שגורמים אוטומטית לחוויות הבילוי להיות אחרת, ושיחד עם החרסינות הצבעוניות (שזהות לאלה שמעטרות את סניף המקור במחנה יהודה), גרמו לי להרגיש קצת כאילו אני לא נמצא בתל אביב.

חלת שרימפס. המרכיב היחיד שלא היה טרי אלא קפוא. לאור מה שקורה מסביב בתפריט, לא בטוח שהמנה הזו תישאר, להערכתי

עכשיו, מי שמצוי בסצינה הקולינרית העירונית של תל אביב בוודאי יודע שהדברים הכי טובים בעיר הזו הם אלה שהצליחו לעלות את הקסטל בצד אחד, לרדת מהצד השני ולהתגלץ' מההר הקריר אל החוף המיוזע. המשפט "הדברים הכי טובים בתל אביב מגיעים מירושלים" בהחלט נשמע על פניו מעצבן, פסקני וכאילו נלקח מקבוצת הפייסבוק "ירושלמים עילאיים ומתנשאים", אבל אין מה לעשות – הוא פשוט עומד פעם אחר פעם במבחן המציאות. הפיצה הכי טובה בתל אביב? ירושלמית (פי בריבוע). השפים הכי טובים בתל אביב? או לפחות רבים מהם? ירושלמים (אביב משה, רפי כהן, יובל בן נריה, ירון שלו). הפסטה הטרייה הכי זולה וכיפית – ירושלמית (פסטה בסטה). ארוחות בוקר שוות? ירושלמיות כמובן (בנדיקט)-  ואם כבר בנדיקט, אז החבר'ה שם חתומים גם על עוד כמה מקומות בילוי לא רעים בכלל. אני יכול להמשיך, רק שאני חושב שכבר הבנתם את הנקודה שאני מנסה להבהיר. ואם עוד לא הבנתם, אז תנו קפיצה לכיכר דיזנגוף. אחרי ערב ב"6 במאי" כבר תסכימו איתי.

6 במאי, בן עמי 13 (כיכר דיזנגוף), 072-2410551

כל כך מתוק, הבורגר הזה, שהייתי אוכל אותו שוב בתור קינוח