איפה פותחים תושבי סנטה מוניקה את הבוקר? • מה יוצא מפיוז'ן קוריאני-מכסיקני? • איך מתקרבים לסושי של ג'ירו בלי לטוס לטוקיו? • והאם לצמחונים יש תקווה במסעדת "animal"?
באתר ביקורות הגולשים tripadvisor רשומות מעל 8,500 מסעדות בלוס אנג'לס. אם תוסיפו לכך את הערים הסמוכות שאינן חלק רשמי מעיר – בוורלי הילס, סנטה מוניקה וכו' – תגיעו בקלות למספר שהוא גבוה מעשרת אלפים. עשרת אלפים מסעדות, מתוכן צריך לבחור שתיים או שלוש או, במקרה הטוב, חמש או שש. אי אפשר באמת לעשות בחירה כזו ולהיות שלם איתה במאה אחוז. אבל אפשר לנסות לגוון, לסמן יעדים שעליהם אסור לוותר, לעשות התאמות שנובעות מהגודל הבלתי אפשרי של הכרך הזה ובסופו של דבר לצאת שבעים אך מרוצים. אחרי משהו כמו שבוע של מחקר אינטנסיבי והצלבות, אלה חמש מתחנות החובה שאני סימנתי בעיר המלאכים. יחד עם Bestia מהטור הקודם יש לכם עכשיו ביד שש המלצות מגוונות להפליא, מבוקר ועד ערב, מסושי ועד בוריטו, שיעזרו לכם לתת ביס גדול (ומאוזן!) מהעיר המופרעת שהיא לוס אנג'לס.
ההיא שתחסוך לכם טיסה לטוקיו – Sushi Gen: הארוחה החלומית במקום הזה גרמה לי להוציא מהפה משפט שעד היום נהגתי די לבוז שמי שעושה בו שימוש. זה הולך ככה: "קוראים לי עמית אהרנסון, ואני סושי סנוב". סושי סנובס, למי שלא מכיר את הביטוי, הם כל אותם מצקצקים בלשון שיסבירו לך אחרי כל אזכור של המילה "סושי" בארץ למה מי שלא אכל מעולם סושי בלוס אנג'לס, ניו יורק, או טוקיו מעולם לא באמת אכל סושי. אז כן, אם מה שמגישים ב-Sushi Gen זה סושי – ואם לשפוט לפי הקהל מסביב זה סושי מצוין – אז גם אני כנראה מעולם לא באמת אכלתי סושי.
טריו של טונה אדומה. אולי הטריו הכי מוצלח שנתקלתי בו מאז "השלושרים"
כל מה שצריך לדעת כדי לקבל בסושי גן את החוויה המושלמת היא מילה אחת. "Omakase", שזה בתרגום חופשי "אני אתן לך, שף, לבחור לי את האוכל" ובתרגום מעשי יותר, "ארוחת טעימות". זה מה שאמרתי ליפני החביב שמעבר לדלפק אחרי שהתיישבנו, ובתמורה קיבלתי שעתיים של תצוגת תכלית שגרמה לי להרגיש הכי קרוב שאפשר ל"חלומות הסושי של ג'ירו". יחידה אחת של ניגירי תונח בפניכם בכל פעם, וכל מה שאתם תצטרכו לעשות הוא להרים אותה (אפשר בהחלט בידיים, לא חייבים עם הצ'ופסטיקס) ולהביא אותה לתוך הפה. ככה, בלי סויה, בלי שום דבר. כי השף יודע מה טוב לכם, ואם הוא אומר שאין צורך בסויה אז כנראה שאין.
Ikura – ביצי סלמון, ו-Uni – קיפוד ים. בושם יוצא דופן
אין שום סיכוי שאני אפילו אנסה לזכור את מגוון הדגים האינסופי שטעמתי שם, ולכן אציין רק את הטריו של הטונה (שלושה נתחים שונים שנבדלים זה מזה במידת השומניות שלהם), את המקרל, את קיפוד הים, את ביצי הסלמון, את ראש השרימפ המתוק שטוגן במעטפת פריכה ונאכל בשלמותו (את גוף השרימפ מגישים כסושי, ואת הראש מקבלים מטוגן או במרק. ברור שבחרנו מטוגן). היה טרחון מדהים עם פלפל יפני חריף כבוש, סלמון עם מעטפת דקיקה של דלעת כבושה וכמובן צלופח מתקתק. בכל ביס אפשר היה להרגיש את חמימות האורז ואת הבשרניות הזו, שרק דג טרי שבטריים שפרוס בצורה הנכונה, יכול לספק. בכל ביס אי אפשר שלא לתהות – אם זה סושי, אז מה לעזאזל זה מה שאכלתי עד עכשיו?
סלמון במעטפת של (אני חושב) דלעת כבושה ופרוסה לעובי של נייר, עם מעט סומסום. ותשכחו מהסויה
הקהל בסושי גן מורכב, כך ניראה, משני סוגים של אנשים – יפנים או חובבי סושי רציניים, והישיבה סביב בר הסושי הופכת במהרה את ארוחת הטעימות ה"פרטית" שלכם לחווייה קבוצתית כמעט – כי כולם רואים מה כולם אוכלים ויכולים להגיד לסושי מן – כזה אני רוצה – וגם לשאול את השכנים אם זה טעים או לא (שאלה מיותרת. ברור שזה טעים). המחיר, כמתחייב מהעובדה שאתם אוכלים את הדגים הכי טריים והכי טובים שיש לאוקיינוס להציע, לא נמוך. 100 דולר לאדם, פחות או יותר, זה מה שתשאירו כאן על ארוחה מפוארת במיוחד. זה הרבה פחות מהמחירים בהיכלי סושי עילאי אחרים שאפשר למצוא בלוס אנג'לס, ובהם ארוחת Omakase יכולה להגיע בקלות ל-200 או 300 דולר. בכל מקרה, יותר זול מכרטיס לטוקיו.
Sushi Gen, 422 E 2nd street, LA. Tel: +1-213-6170552
ואלה הראשים של השרימפ המתוק שקיבלנו על אחת מחתיכות הניגירי, אחרי טיגון עמוק. לא השארנו מהם אפילו לא פירור
ההיא שגארי יורופסקי היה שמח לשרוף – Animal: זוכרים את המטבח הגברי של Bestia? זה של חלקי הפנים והשומן והכבדות וחוסר ההתנצלות? אז כאן, פחות או יותר, המטבח הזה בא לאוויר העולם בגלגול ה-fine dining שלו. Animal (ולהלן: אנימל) היא מסעדה שיכולה לעצבן הרבה מאוד אנשים – ממש לא רק צמחונים או טבעונים אדוקים. זו מסעדה שגורמת לך להרגיש שהיא עושה לך טובה בכך שהיא נותנת לך לבוא בשעריה ולאכול. זה בא לידי ביטוי בזה שלמקום אין שלט, בזה שהם לא תמיד יענו לטלפון ובעיקר בחוסר הנכונות של המטבח לשנות ולו במילימטר את מרכיבי המנות השונות או אופן הגשתן. כלומר – אם מנת מח העצם מוגשת לצד טוסט, היא תוגש לצד טוסט גם אם תבהירו שאתם לא אוכלים גלוטן ואפילו שאין בעיה פשוט להזיז את הטוסט משם. למה? כי ככה השפים החליטו. אלרגיות? מגבלות בריאותיות? תתמודדו. או שתלכו למקום אחר.
השילוש הקדוש של גבינה, נקניק ולחם בגירסתו ה"חייתית"
אנימל נפתחה ב-2008 והפכה במהירות לסוג של סנסציה מקומית ובהמשך גם ארצית. היא מדורגת בעקביות בעשירייה הראשונה של המסעדות הטובות בלוס אנג'לס ולעתים גם בעשירייה הראשונה של מסעדות בכל ארצות הברית. מייחסים לה, כאמור, המצאה של ז'אנר קולינרי חדש במטבח האמריקאי – יש שקוראים לו "מטבח של חבר'ה" (בהנחה שהחבר'ה הם בנים בלבד) ויש שרואים בו את הגלגול המחודש של הסטייקהאוס הקלאסי – אבן שואבת לקרניבורים.
סלט לארב תאילנדי של בשר ברווז והמון שאלוטס מטוגנים פריכים
מקורות ההשראה הם מקומות כמו St. John בלונדון, שלא בוחלים בשום חלק של החיה ומאמינים שאין דבר כזה יותר מדי קלוריות בצלחת אחת. התפריט (הגדול – יש פה יותר מ-20 מנות) כולל שורה של שילובים מופרכים על הנייר ומצוינים על הצלחת, ששואבים השראה מאינספור כיוונים ברחבי העולם: יש סלט תאילנדי של בשר קצוץ שמבוסס על ברווז. יש poutine, הקלאסיקה הקנדית המושחתת של צ'יפס, רוטב בשר ורסיסי גבן (cheese curd), רק שבמקום ה-gravy הקלאסי מגישים כאן את הצ'יפס והגבינה תחת שליכטה נאה של תבשיל זנב שור. מגבול ספרד / צרפת מגיעה קדירת חרס לוהטת ובה גבינת P’tit Basque מותכת יחד עם פרוסות צ'וריסו. כריך ה-BLT הופך פה לסלט של פרוסות עגבנייה, פרוסות פנצ'טה קריספיות, קרם פרש ורוטב Bagna cauda איטלקי שמבוסס על אנשובי, שום ושמן זית.
ארנב, גזרים, שמנת חמוצה ופלפל שחור. חוץ מהעניין של הארנב והגזר (אלמנטרי) מדובר בשילוב שלא ברור לי איך עלו עליו
קשה, על גבול הבלתי אפשרי, למצוא כאן מנות שאינן מכילות מרכיב כלשהו מן החי, אבל אכלנים הרפתקנים ימצאו כאן שורה של מנות שיגרמו להם להזיז ריר רק מעצם (משחק מילים לא מכוון) המחשבה עליהן: מוח עגל על מחית אפרסק, מח עצם עם צ'ימצ'ורי, אוזני חזיר בצ'ילי, ליים ומייפל, לשון עגל עם חמוצים ביתיים, ביצי סלמון וחרדל שחור ועוד. אנחנו נהנינו מאוד ממנה של רגלי ארנבת בטיגון עמוק עם ו"ויניגרט" של שמנת חמוצה, פלפל שחור וגזרים צבעוניים וגם מהספריבס בזיגוג חומץ בלסמי. אפילו לקינוח השוקולד, אגב, הם דוחפים קצת בייקון, שלא יגידו. אז איך אפשר שלא לאהוב אותם?
Animal, 435 N Fairfax, LA. Tel: +1-323-7829225
ומשהו לחובבי המתוק שהם גם חובבי בייקון, בכל זאת
ההיא שלא מפסיקה לזוז – Kogi BBQ: סצינת הפוד טראקס של LA נחשבת לאחד הפעילות בארצות הברית, ועל הסצינה הזו מולך ביד רמה השף רוי צ'וי (Roy Choi), שמגיש פיוז'ן קוריאני-מכסיקני מתוך ארבע משאיות שונות שמחליפות מדי יום את מיקומן בעיר (אפשר לבדוק מראש באתר האינטרנט כמובן, ולתכנן את המסלול שלכם בהתאם). האוכל של רוי צ'וי גרם לי לתחושות עונג נדירות, שהזכירו לי בעיקר את צ'ימיצ'נגה הי"ד – תחושות שנובעות מאוכל שמעניק לך, לצד חוויית טעם מופלאה – את התחושה שאתה פשוט לא מסוגל לפצח אותו. המון רובדי טעם והמון סוגים של חריף וחמוץ ומתוק ומעושן מתערבבים באוכל כאן, שבהחלט מצדיק שבירה של כלל הזהב שלי, לפיו לא עומדים בתור בשביל אוכל.
Roja, המשאית ה"אדומה" – אחת מבין ארבע שמסתובבות מדי יום ברחבי הכרך הסואן ומפיצות אושר קולינרי לכל דורש
עוד כלל שהמקום הזה עלול לשבור עבורכם הוא הכלל שנוגע לצורך לחשב בתבונה את כמויות האוכל שניתן לצרוך בכל עצירה במהלך טיול קולינרי. כי אתם הרי יודעים לאיזה מסעדה מצוינת תלכו בערב ויודעים שצריך לשמור מקום, וגם שמן הסתם בין הלאנץ' לבין המסעדה בערב עוד תעצרו לאיזה קוקטייל (ומה, לא ננשנש משהו על יד?) או איזה קפה ועוגה. אז מנסים שלא להתחזר יותר מדי, אבל מול המנות של רוי צ'וי פשוט אי אפשר להתאפק. אז תזמינו, בלי לחשוב ובלי לנסות להבין יותר מדי מה אתם הולכים לקבל, כי זה לא תמיד ברור מהשמות וזה גם לא באמת משנה. כל מה שתקבלו כאן ותזללו בביסים גדולים תוך כדי ישיבה על המדרכה, יהיה פשוט פנומנלי (וזול, מיותר לציין. בכל זאת, סטריט פוד וזה).
בוריטו רטוב, נקניקיית קוגי, טאקו קלמרי והרבה מאוד מדרכה. כי אין שולחנות ואין כיסאות
אז מה זה פיוז'ן קוריאני מכסיקני? זה, למשל, קאסדייה במילוי חזיר חריף וגבינה עם סלסה ירוקה של הדרים, שום, ופלפלי חלפניו. זה נקניקיית בקר שמנמנה בלחמנייה קלויה קלות עם סלט הכרוב המפורסם של המקום, רליש של כוסברה, ליים ובצל ומעט מיונז שומשום. זה טאקו של קלמרי ששחה במרינדה של סויה, ג'ינג'ר ופירות הדר ואז נצרב ומוגש תחת מעטה של המון בצל חי, כוסברה וסלסה כתומה, שאין לי מושג מה היה בה. ואין מכסיקני באמריקה בלי בוריטו, ואין ביקור במשאית של רוי צ'וי בלי Wet Burito – פצצה מרוכזת של חזיר חריף במעטפת טורטייה גדולה של קמח חיטה כשהכל מוטבע ברוטב מולה מכסיקני מתקתק-חריף, מוקרם בגבינה אמריקאית ומוגש עם בצל חי וכוסברה. ותאמינו לי ששום תיאור שאוסיף ושום תמונה לא יעבירו את הטעם שיש לדברים האלה – פשוט תצטרכו לגלות בעצמכם.
Kogi BBQ – אין ממש כתובת מן הסתם – כנסו לאתר ותחפשו את לוחות הזמנים…
וזו כבר הקאסדייה עם הרוטב הירוק. אני חושב שאם וכאשר אשוב ל-LA זה יהיה המקום הראשון שארוץ אליו
ההיא שאי אפשר לצלם בה – Father’s office: מקומות מהסוג של Father’s office גורמים לי לקנא בתושבי לוס אנג'לס (וספציפית בתושבי סנטה מוניקה, למרות שיש גם סניף חדש ב-Fairfax) יותר מכל המסעדות שתיארתי עד עכשיו. אולי אפילו יותר מהפוד טראק. כי אם יש משהו שבאמת חסר לנו בארץ זה פאבים פשוטים ונעימים עם תפריט אוכל קטן, מצוין ולא יקר. מקומות שיוצאים אליהם באמצע השבוע לבירה והמבורגר כשאין כלום בבית – בין אם אתם לבד, בזוג או בחבורה גדולה. אין הזמנת מקומות, אין מלצרים ואין מארחת חמוצה בכניסה. פשוט ניגשים לבר, מזמינים מה שרוצים, מקבלים מספר ותופסים מקום לצד אחד השולחנות. מקשקשים קצת עם החברים החדשים שלידם התיישבתם, שותים ממבחר הבירות המצוינות ואז מגיע האוכל – המבורגר אדיר עם גבינה כחולה, בצל מקורמל ועלי רוקט, בלחמנייה מאורכת מעט וחצויה לשתיים. ואם התיאור הזה מזכיר לכם משהו זה לא במקרה – מדובר בהמבורגר שלדעתי היווה את אחד ממקורות ההשראה להמבורגר הטוב בישראל כיום – זה של הוויטרינה כמובן. אין לי תמונה שהייתה מאפשרת השוואה מסודרת יותר בעיקר כי המקום חשוך מאוד. אם תשתמשו בפלאש יכול להיות שתצליחו לצלם את האוכל, אבל כבר הבנתם שלהשתמש בפלאש במסעדות זה גרוע – זה גם מוציא תמונות לא טובות וגם אחד הדברים הכי חסרי התחשבות בסביבה, לפחות בעיני. חוץ מזה שאם תנסו לצלם האוכל שלכם יתקרר, ומנות כמו סרטן רך שריון (soft shell) בטיגון עמוק עם סלט פיקנטי של תירס טרי וכוסברה או נשנוש של כרובי ניצנים אפויים עם פיסות בייקון יותר מכדאי לאכול כשהן עדיין חמות.
Father’s office, 1018 Montana Ave, Santa Monica. Tel: +1-310-3932337
והתמונה הזו היא כבר של המקום הבא… בוקר טוב סנטה מוניקה!
וההיא שתפתחו בה את הבוקר – Huckleberry: ואם כל הבתים היפים והמכוניות הפתוחות והנוף לאוקיינוס והאנשים שעושים ג'וגינג בכל פינה לא מספיקים כדי לגרום לכל אחד לרצות להשתקע בסנטה מוניקה (שלא נדבר על ההמבורגר של Father’s office), בית הקפה הזה עשוי לעשות את העבודה ולהטות סופית את הכף עבורכם. על Huckleberry שמעתי לראשונה מרונה מוזר, נציגת הבלוג בחוף המערבי, ואחרי ארוחת הבוקר שם יותר מהבנתי על מה כל המהומה. כשניצבים מול התפריט ותצוגת המאפים של הקפה הזה רוצים להזמין את הכל, ללא יוצא מן הכלל. הכל ניראה נפלא ומשהו באווירה גורם גם למנות המושחתות ביותר להרגיש בריאות ומזמינות במיוחד. אנחנו הלכנו על Green eggs and Ham (כשם הספר של דוקטור סוס) – מאפינס אנגליים, שתי ביצים, פרשוטו, פסטו והכל קבור תחת הר קטן של עלי רוקט – ניראה באמת בריא, לא? הגירסה המקומית לסנדביץ' חביתה (fried egg) הייתה מוצלחת מאוד גם היא, בעיקר אחרי תוספת מהרוטב החריף. המנות העצומות לא הותירו הרבה מקום לדגימה של מאפי הבוקר, למרבה הצער, אבל הקפה – במונחים אמריקנים כמובן – היה בסדר גמור.
Huckleberry, 1014 Wilshire Blvd, Santa Monica. Tel: +1-310-4512311
בוקר טוב, עכשיו לך תבחר מה מכל היופי הזה אתה רוצה בצלחת. מאפים ב-Huckleberry
Animal… הממממ… הלוואי שהיתה נפתחת גם בחוף המזרחי. האם אתה מתעתד לבקר ולסקר גם במזרח (אמריקה)? נהנית מבלוגך.
לא סתם השארת את בית הקפה לסוף – את הטוב תמיד שומרים לסוף. הכל נראה מעולה (רוצה משאית אוכל גם בארץ!), אבל בית הקפה הזה פשוט מדהים…