הכי רחוק ממחנה יהודה – שוק הנמל

הדוכנים מרהיבים, הסחורה מצוינת ויש גם לא מעט מה לאכול • מצד שני, המתחם קטן מדי, המחירים גבוהים, והנשמה חסרה • ביקור ראשון בשוק הנמל הסתיים במסקנות מעורבות וסנדביץ' אחד מושלם

נתחיל מהחדשות הטובות: השוק המקורה בנמל תל אביב הוא תוספת חשובה ומבורכת לקולינריה המקומית. לא רק בגלל שהוא מקבץ תחת גג אחד שורה של ספקי מזון וחומרי גלם מהשורה הראשונה, אלא בעיקר כי הוא מעיד על השינוי הגדול שעובר עלינו. לפני עשור מקום כזה היה בגדר חלום פשוט כי אף אחד לא היה צריך אותו. היום, כשכל בשלן ביתי הוא מאסטר שף בפוטנציה ותל אביב היא עיר אוכל מהשורה הראשונה בעולם, מקום כזה הוא בגדר חובה. ומה בחלק הרע? אז זהו, שזה לא באמת שוק.

קודם כל – מדובר במתחם מאוד מאוד קטן. ולמתחמים קטנים, בעיקר בנמל תל אביב ובעיקר בסופי שבוע, יש נטייה להפוך למאוד צפופים עד חנוקים. כשאנחנו (נסיך המטבח ההונגרי עופר ורדי ואנוכי) ביקרנו שם באמצע השבוע אחר הצהריים הכל היה רגוע למדי, אבל אי אפשר להתעלם מכך שבמבט חטוף על המבנה לא ניראה שיכולים להיכנס בו יותר מכמה עשרות אנשים בו זמנית בלי ליצור תחושת מחנק.

צעקות של רוכלים וג'יפה על הנעליים חפשו במקום אחר. השוק המקורה

עוד בעיה גדולה של השוק הזה טמונה, בעיני, במיקום שלו. אני לא מכיר יותר מדי תל אביביים מהמרכז שיהיו מוכנים להרחיק עד נמל תל אביב כדי לעשות את הקניות שלהם. גם תושבי צפון העיר והפרברים העשירים הסמוכים יכולים למצאו את רוב מה שיש בשוק במעדניות ליד הבית: יוז'י בכפר שמריהו, ידע הבשרים, ועוד ועוד. הבחירה בנמל עשויה, בסופו של דבר, להפוך את שוק הנמל לעוד אטרקציה תיירותית, ממש כמו רוב כל המסעדות ומקומות הבילוי במתחם. הלוואי שבתחזית הזו אני אתבדה.

חנות הנקניקים של לבקוביץ. ריח של חו"ל

מה עוד הפריע לי? כשאומרים לי שוק אני חושב על מחנה יהודה, על שוק הכרמל, על יניון סקוור. אני חושב על השוק בסמטאות הלא סלולות של פנום-פן, על השוק התורכי של שכונת קרויצברג בברלין  ועל לה-בוקריה בברצלונה (שאליו משווים את שוק הנמל שלנו תחת כל עץ רענן). בכל המקומות האלה ההגדרה של "שוק" מיתרגמת לשאון חי ונושם שנוצר מתחושת שפע מטמטמת חושים, מתערובת אנושית על סף הבלתי אפשרית, מריחות ומטעמים. ושוק הנמל שלנו, איך נאמר זאת בעדינות, פשוט קצת נקי וסטרילי מדי.

כנראה שבעיקר בגלל הגודל, ובגלל שאפשר לסקור את המקום כולו תוך דקות בודדות, שוק הנמל מרגיש יותר כמו מעדנייה גדולת ממדים. אם כבר להשוות אותו למשהו מחו"ל זה כנראה יהיה לסניף גדול במיוחד של whole foods, או אולי לקומפלקס האיטלקי החדש של מריו בטאלי בניו יורק.

לונה פארק של זיתים

ועכשיו לדברים הטובים. למרות כל האמור לעיל שוק הנמל הוא בהחלט בגדר חובה לכל חובב קולינריה ישראלי ממוצע, ולו כדי להבין את הקפיצה האדירה שעשינו בתחום הזה בשנים האחרונות – כל הדוכנים במתחם לא היו מביישים את מיטב ערי העולם, מבחינת ההיצע אבל בעיקר מבחינת הלוק. זה ניכר במיוחד בדוכן הבשרים של "מו ומו" מרחובות, ובדוכן הדגים שעונה לשם המקסים "פישנזון" – שניהם מבהיקים בניקיון של בית מרקחת.

שווה בדיקה, ולו בגלל השם המקסים. דוכן הדגים "פישנזון"

דוכני הירקות הטריים (והאורגניים ברובם) מקסימים, ויש לא מעט דברים שכנראה תוכלו להשיג רק כאן (או בשווקי האיכרים השונים): צרורות של סלקים זעירים עמוסי עלים, תפוחי אדמה מזן ראטה המשובח, עגבניות שרי ותפוחים מזנים ייחודיים, בייבי בטטות, גזרים צבעוניים ועוד.

"אלה המכוערים, אבל הטעימים", הסביר לנו מוכר התפוחים. צודק

מוצרי מעדנייה עילאיים תמצאו בדוכן של חברת ריסטרטו, שמציג לראווה את כל ארסנל הייבוא המצטיין מאיטליה וספרד: ארטישוקים בנוסח יהודי, הסרדינים העילאיים בשמן זית של "אורטיז", רטבי עגבניות וממרחים משובחים, פסטות של "די-צ'קו" ועוד ועוד, ובשרקוטייה (הכשר) של לבקוביץ' תמצאו נקניקים לא רעים בכלל (למרות מגבלת הכשרות) – אני ניסיתי את הסלמי המפולפל ולא התאכזבתי.

חלום מהים התיכון. דוכן המיובאים של ריסטרטו

המחירים, ברובם, גבוהים עד גבוהים מאוד. בדוכן של ריסטרטו למשל הבחנתי ביותר ממוצר אחד שנמכר במחיר גבוה מזה שבו הוא מוצע במקומות אחרים שבהם אני קונה. הירקות גם הם אינם זולים, אבל מדובר באמת בסחורה יוצאת דופן, שלא ממש מגיעה לרשתות השיווק או לירקנים רגילים. כנראה ששוק הנמל הוא לא מקום לבוא אליו עם עגלה כדי לעשות את כל הקניות לארוחת השבת. מצד שני, זה בדיוק המקום לעשות בו את ההשלמות הקטנות ולמצוא את הדברים המיוחדים שיכולים להקפיץ סתם ארוחה למשהו ייחודי הרבה יותר.

מהדילים השווים במתחם: אספרסו עילאי בחמישה שקלים

ויש עוד סיבה אחת גדולה לקפוץ לשוק הזה ממש בקרוב. שרי הרינג קוראים לה. מדובר בממלכה הפרטית שהקימה לה שרי אנסקי באמצע השוק, ושממנה היא מחלקת לעוברים ולשבים טעימות קטנות של אושר בדמות כריכים של דגים מלוחים (עם וודקה קפואה בצד): מטיאס, הרינג, סרדינים או אנשובי – כולם עטופים בבגטים המושלמים של "לה מולאן", עם קצת חמאה, בצל, שפריץ עגבניה וחריף למי שמבקש יפה.

רק הכלי הזה הוא סיבה לבוא לשוק. שרי הרינג

שרי מכינה את הסנדביצ'ים בדיוק כמו שהיא כותבת – מהנשמה. מדי פעם גם קורה לה שיוצא לה כריך כל כך טוב שהיא פשוט לא מסכימה למכור וחייבת לשמור לעצמה. עד עכשיו, לטענתה, זה קרה רק פעם אחת, אבל אני בטוח שזה עוד ייקרה.

וזה מחזיר אותנו להתחלה. כי הדוכן של שרי אנסקי במרכז המתחם הקולינרי היפה שהקימה בתה מיכל (יחד עם בעלה האדריכל רועי חמד והעיתונאית שיר הלפרן) מסמל יותר מכל את השינוי העצום שעברה תרבות האוכל שלנו: מהדור של שרי (ושל ההורים שלי למשל) שהתענגו על דג מלוח וחמאה כי "זה מה שהיה" ועד לדור השפע (של מיכל וגם שלי) שיודע להבדיל בין עשרה סוגי עגבניות, בין סינטה לשייטל, בין פינו גרי לפינו בלאן. דור שאוכל רק במסעדות, שרואה וטועם עולם. אבל בסוף כולנו חוזרים לדג המלוח עם החמאה: כי בלעדיו, או בלי הזכרון שלו, לכל השפע הזה שמסביב לא היה טעם.

המלכה האם. שרי אנסקי מכניסה אהבה לתוך באגט