מאסטרפיס – טיול טעים במזרח ירושלים

איציק ממאסטר שף לקח את יהונתן ואותי לסיבוב בעיר העתיקה • טעמנו חומוס מעולה • טרפנו קבב מטמטם • ולא התאפקנו מול דוכני הירקות והעשבים • בקיצור: עשו לעצמכם טובה וסעו לשם

עמית: בתוך כל הבלאגן של חנוכה כמעט שכחנו את הדבר החשוב באמת שקרה בתחום האוכל בזמן האחרון.

יהונתן: קדחת מאסטר שף?

עמית: בדיוק. בדיוק בגלל זה הכנתי לנו להיום איזה הפתעה קטנה ומיוחדת.

יהונתן: אל תגיד לי – אנחנו הולכים לאכול אצל אייל שני במסעדה בתל אביב?!

עמית: לא צריך להגזים. אנחנו מדור ירושלמי, וגם חראם על התקציב של העיתון. אבל סידרתי לנו אורח מכובד לא פחות. המתמודד ששנינו הכי אהבנו.

יהונתן: איציק! לוקחים אותו לאכול?

עמית: יותר נכון, הוא לוקח אותנו. המשרד של איציק נמצא בשייח ג'ראח, ובתור הרפתקן אוכל הוא הפך לסוג של מומחה לאזור. הצעתי לו שנלך להסתובב קצת, והוא כמובן הסכים.

יהונתן: נפלא. אז למה אנחנו מחכים? קדימה לעיר העתיקה!

בדרך לירושלים, בין טיפות הגשם הרציני הראשון, מנסים יהונתן ועמית להבין איך קרה שדווקא תוכנית אוכל שברה את כל שיאי הצפייה בישראל.

עמית: לא חושב שמישהו האמין שמאסטר שף תהפוך לתופעה כל כך מטורפת. התוכנית הכי נצפית בעשור האחרון שאינה משדר ספורט.

יהונתן: לא היתה סיבה – רוב התוכניות מהסוג הזה שנוסו בארץ בעבר לא ממש הצליחו. דווקא לאור זה ההצלחה של מאסטר היא דבר אדיר ומשמח. היא מראה שהציבור בישראל סוף סוף בשל לקבל אוכל ובישול בפריים טיים.

עמית: מדהים לחשוב איזה קפיצה עשינו תוך כמה שנים. מאסטר שף היא רק החותמת הסופית, ובמובן הזה אני חושב שהיא עוד תירשם בדברי הימים כתוכנית הטלוויזיה הכי משמעותית בתולדות הקולינריה הישראלית.

יהונתן: אמירה מפוצצת, אבל אני מסכים עם כל מילה. אגב, לאן נוסעים?

עמית: קבעתי עם איציק שניפגש בכיכר של הדואר ליד שער הפרחים, לא רחוק ממוזיאון רוקפלר.

יהונתן: איזה שמות… לדעתי עברו איזה 15 שנה מאז שהגעתי למחוזות האלה בפעם האחרונה.

עמית: את זה בדיוק אנחנו הולכים לשנות.ברגע שרק התנועה פה תתחיל לזוז.

מרגע הפנייה שמאלה מכביש מספר אחד העירוני לכיוון שער שכם אפשר להרגיש באוויר שמדובר בעולם קצת אחר. התערובת האנושית ברחובות שונה, התנועה צפופה, צפירות המכוניות תכופות יותר. החיוך של איציק הראל, שהודח ממאסטר שף רגע לפני הגמר, מאיר את כל כיכר שער הפרחים.

איציק: ברוכים הבאים חברים!

יהונתן: ברוך הנמצא. שתדע שעקבתי אחרי הביצועים שלך מאוד מקרוב… עד עכשיו לא התאוששתי מההדחה שלך…

איציק: אין לך מושג כמה תגובות כאלה מגיעות אלי. לפעמים אני מרגיש כאילו הודחתי בדיוק בזמן שהיה מתאים לי.

עמית: ציפית לטירוף כזה?

איציק: מהרגע שראיתי את הפרסומת הראשונה אמרתי לאשתי שהתוכנית תשבור שיאי רייטינג. בכל בית יש לפחות 50 אחוז שאוהבים לבשל, וזה השיקוף שלהם. אני שמח שלמרות שזה היה ריאליטי לא היו מזימות ותככים. זו היתה תחרות מקצועית כמעט לגמרי.

יהונתן: ואיך מתמודדים עם התהילה?

איציק: יש בזה משהו מאוד כיף. ניגשים המון אנשים, מברכים, תומכים. ישבתי אתמול עם אינה, שניצחה, ובשלב מסוים היה לי קצת לא נעים שאלי ניגשו הרבה יותר מאליה. זה גורם לי להבין שהציבור התחבר אלי באמת, בלי מסכות.

יהונתן: ובצדק. אין ספק שהבישול שלך היה ברמה הגבוהה ביותר. אבל אותי מענינים עכשיו כישורי האכילה שלך. עם מה מתחילים?

איציק: ברור לא? עם חומוס.

השלישייה עושה את דרכה במעלה רחוב צלאח א-דין, משער הפרחים לכיוון בית המשפט. באחת המסטאות, על הפינה שבה נמצאת חנות השעונים, פונה איציק ימינה ונעלם מתחת לאדמה. עמית ויהונתן ממהרים אחריו, ומגלים במורד גרם מדרגות אולם הסעדה רחב ידיים, שעונה לשם "מסעדת אבו עלי". אחד חומוס, אחד חומוס פול, צלחת פלאפלים קטנים וחמים – ולעבודה.

איציק: תכננתי לקחת אתכם לפלאפל פה למעלה, שבו אני אוכל קבוע ארוחת בוקר, אבל הוא סגור. מצד שני, החומוס הזה מצדיק ביקור נפרד.

עמית: באמת טעים מאוד. אני בדרך כלל לא חסיד של הסגנון הירושלמי, אבל כאן יש משהו קצת אחר.

יהונתן: טעם לימוני מאוד חזק, והרבה טחינה.

איציק: כל פעם למנה פה יש טעם אחר. היום הפול קצת מאכזב. אבל שמן הזית נפלא.

יהונתן: כואב לי הלב שהחומוס שהפך להיות מזוהה עם ירושלים זו אסכולת אבו-גוש, ולא המנה הטובה הזו שאנחנו אוכלים כאן.

איציק: לא חושב שחומוסאים ירושלמיים אמיתיים אוכלים באבו-גוש. ומכאן אפשר לקרוא לתל אביבים שנתקעים לפני הקסטל – אתם לא יודעים מה אתם מפסידים.

יהונתן: אבל עם היד על הלב, איציק, לא קצת מפחיד להסתובב פה?

איציק: חס וחלילה. יש לי שלושה ילדים, וגם איתם אני בא לכאן כמה שיותר. אני חש פה בטוח בדיוק כמו בכל מקום אחר, ויש כאן קסם וייחוד נדירים בעיני.

עמית: יש רק בעיה אחת – החומוס פתח לי את התיאבון. מה התחנה הבאה?

איציק: קבב, בשוק הקצבים. אחרי.

בדרך לשער שכם מתברר כי התקופה הזו, בין הזנב של הסתיו לאמצע החורף, היא השעה היפה של דוכני הירקות ברחובות סלאח א-דין וסולטן סולימאן. כאן תמצאו לפתות וגזרים קטנים מוכנים למילוי, תותים מתוקים ולא מהונדסים, חצילים מכמה סוגים והמון עלים ירוקים ומיוחדים. עמית משתרך מאחורמריח צרורות זעתר, מלטף קישואים למילוי ובסוף מסתפק בקנייה של צרור עלים בשם "לשון הפר" מאישה שמציגה את מרכולתה על המדרכה.

יהונתן: זה מרגיש לי ארץ אחרת, עולם אחר. קצת מזכיר לי את המראות מהטיול בטוניסיה. ככה נראה מרכז של עיר ערבית מודרנית.

עמית: כל הדוכנים האלה זה לונה פארק של אוכל וחומרי גלם. אני פשוט רוצה לקנות הכל.

יהונתן: אתה זוכר שבתור ילדים, בכל שכונה בירושלים היו את הנשים הערביות שמוכרות את הסחורה הבלאדי הזו, שהן היו מגדלות בעצמן? היום זה מחזה נדיר. מה קנית שם?

עמית: עלי לשון הפר. אני לא מבין יותר מדי ערבית, אבל כן הצלחתי להבין מהאישה שמכרה לי אותם שכדאי למלא אותם באורז ובשר עם קצת פטרוזיליה.

איציק: זה דבר נפלא. אף פעם לא בישלתי את זה, אבל אייל שני מגיש את זה אצלו במסעדה, רק שהוא ממלא את זה בלחם, כדי לא להשתלט על הטעם הטבעי של העלה.

יהונתן: אתה מרגיש שלמדת בתוכנית, שהתפתחת, כבשלן?

איציק: בוודאי. ברמות שקשה לתאר. אחד הדברים הכי חשובים שלמדתי, בעיקר מאייל, זה לתת לחומרי הגלם לדבר. למלא עלים במילויים עדינים יחסית. אייל למשל ממלא עלי כרוב בכרוב קצוץ.

עמית: בסוף מכל הדיבורים יש מצב שאייל הוא בכלל המאסטר שף האמיתי שיצא מהתוכנית?

איציק ויהונתן: אין ספק.

החבורה נכנסת לעיר העתיקה דרך שער שכם ומפלסת את דרכה לעבר שוק הקצבים. מאסטר שף, מסתבר, הכתה גלים גם במגזר: איציק מקבל קריאות מכל הכיוונים, טפיחות על השכם, וכמה בקשות להצטלם. הוא מסכים, מחייך לכולם ונהנה, וכל הזמן בולש בעיניים ובאף אחרי ניחוחות חדשים, טומן ידיים בשק חרובים טחונים כדי לטעום ומתפעל מגוש של יוגורט מיובש בשם "קישק" – סוג של מומחיות ירושלמית. אחרי צעידה קצרה מתגלה כי הקבב של שאהין, שהיה היעד המקורי, סגור בימי שני. עמית לא מתייאש ומוליך את יהונתן ואיציק לעבר מקום אחר שצד את תשומת ליבו. בדרך, איך לא, נכנסת הפוליטיקה.

יהונתן: תגיד איציק, מה בעצם אתה עושה כאן? איך קרה שיש לך משרד בעיר המזרחית?

איציק: כשסיימתי את לימודי המשפטים לפני כמה שנים, הייתי בן 39. היחיד שהסכים להעסיק בחור יוצא ישיבה שלמד משפטים במכללה בקריית אונו היה עורך דין ערבי. ככה התגלגלתי לעולם הזה.

עמית: והיום אתה מייצג בעיקר משפחות ערביות שנלחמות בניסיון להפקיע מהן נכסים.

איציק: אני מייצג פלשתינים שמנסים לשמור על הבית שלהם מפני הניסיונות האגרסיביים לייהוד מזרח העיר, בין השאר על ידי פינוי משפחות ערביות בכוח.

עמית: ואתה עושה את זה ממקום של הזדהות עם הפלשתינים, של שמאלנות?

איציק: אני לא אוהב את ההגדרה שמאלני בדיוק כמו שאני לא אוהב את ההגדרה של חוזר בשאלה. אני לא עושה את זה מתוך הזדהות עם הנראטיב הפלשתיני. לדעתי אנחנו, הישראלים, צודקים באופן היסטורי, אבל גם הם צודקים. ולכן הפתרון היחיד הוא שתי מדינות לשתי עמים, וכל מי שמנסים לייהד את מזרח העיר או להתנחל רק מובילים אותנו למבוי סתום.

יהונתן: ההחלטה להילחם בבית משפט לטובת "הצד השני" בטח מעוררת תגובות לא פשוטות…

איציק: אין לך מושג. לפעמים אני מגיע לטעון בבתי משפט מול יהודים חובשי כיפה או חרדים, מצטט להם דברים שלמדתי בישיבה, והם נשארים עם פה פעור…

עמית: אני נותר עם פה פעור מול דוכן הקבבים הזה. יש לי תחושה שפגענו בול.

במסעדה הזעירה שנקראת "קבב שעב" יש ארבעה שולחנות  ואיש גדול אחד שיושב בכניסה ועוטף בידיו שיפודי מתכת בבשר טחון. תפריט אין. על השולחן נפרש דף נייר עיתון, ועליו מונחות, ללא צלחת, כמה פיתות חמימות, פלפל ירוק חריף וגביע של יוגורט.הקבבים– שישה במספר, דקים, ארוכים ונוטפי מיץ – מוגשים עם עגבניות ובצל מהגריל.

עמית: יש לי תחושה שאני יודע מי היה עף על המקום הזה…

איציק: אייל שני? ברור.

יהונתן: אני לא רוצה לדבר. רק למלא את הפה שלי בקבב הזה ולא לדבר יותר לעולם.

עמית: יש מצב שזה אחד הקבבים הכי טעימים שאכלתי בחיים שלי.

איציק: והנה עוד משהו שלמדתי בתוכנית: להשתמש בתבלינים כמעט כמו במלח. בזהירות. בקבב הזה רק מריחים את הבהרט ברקע. כמעט לא מרגישים אותו, ובכל זאת יודעים שהוא שם.

יהונתן: איזה מזל שבשאהין היה סגור. ניראה לי שמצאנו את היורש.

איציק: ועל נאמר – באנו לקלל ויצאנו מברכים.

יהונתן: ואני חשבתי שעל זה נאמר חיפשו אתונות ומצאו קבב.

עמית: אין לי סיכוי בציטוטי יהדות מולכם, אז אסתפק בלומר רק: סליחה, אפשר עוד שישה קבבים?

צלחת עם שישה קבבים נוספים מגיעה תוך שניות. הגריל הקטן של קבב שעב, שיותר מזכיר טאבון, מנפיק גלילי בשר צלויים לכדי שלמות. המחיר ליחידה – ארבעה שקלים.

עמית: השיחוק הכי רציני של המנה הזו הוא היוגורט. זה אחד הדברים הגדולים ביותר שהאומה הטורקית הורישה לעולם, שילוב של יוגורט עם בשר.

יהונתן: לי קצת קשה עם זה. אני לא שומר כשרות, אבל לשים יוגורט על בשר, כל כך במופגן – לא מסוגל.

איציק: אני זוכר את הפעם הראשונה שאכלתי פירות ים. הייתי בן 29. עד אז שרימפס היו נראים לי כמו שרץ, כמו משהו מלוכלך.

יהונתן: והיום?

איציק: לא עושה שום דבר כדי להכעיס. אני לא אנופף בזה, אבל לדעתי אלוהים יצר לנו בעולם כל כך הרבה דברים טעימים, שפשוט חבל לא להנות מהם. ובאמת – היוגורט על הקבב עושה לו משהו מיוחד. מקרר אותו קצת, משלים אותו. תענוג.

עמית: עוד קבב קטן לקינוח?

איציק: אני בחוץ.

יהונתן: בשם החזירות אני בפנים. צריך לבוא לפה יותר. הירושלמים לא מבינים איזה פנינה אמיתית מסתתרת להם מתחת לאף. מי צריך לנסוע לחו"ל כשיש פה, חמש דקות ממרכז העיר והמושבה הגרמנית, שוק שכמו נשלף מאלף לילה ולילה?

רגע לפני התפקעות, איציק גונב עוד זנב קבב אחד. עמית מקנח את מיצי הבשר בפיתה, מורח עליה קצת יוגורט, נותן ביס בפלפל חריף וכמעט נשרף. יהונתן משהק ונשען אחורה בכסא כשהבעה מזוגגת קלות של אושר נסוכה על פניו.

יהונתן: אז מה עכשיו איציק?

איציק: אה… כנאפה?

יהונתן: הלוואי… אין מקום. התכוונתי מה התוכניות שלך, איך רותמים את ההצלחה.

איציק: לא הלכתי לתוכנית כדי להחליף מקצוע. הלכתי כי אלה החיים שלי. אני מבשל כל יום ואמשיך לבשל כל יום. אני רוצה לעשות טלוויזיה, תוכנית בישול בגובה העיניים, בשביל כל מי שניגשים אלי בסופר ושואלים אותי איזה נתח כדאי לשים בצלי למשל.

יהונתן: מטרה ראויה. והשאלה הכי חשובה –עמית עושה הכל כדי להצניע את זה שהוא השתתף במאסטר שף, אבל הודח במחנה האימונים. אתה חושב שהיה לו מקום בנבחרת?

איציק: בוודאי ובוודאי. היו לפחות שני אנשים בנבחרת שלדעתי תפסו את המקום שלו, וחבל.

יהונתן: אני מנסה לשכנע אותו ללכת לנסות שוב בעונה הבאה…

עמית: לא ניראה לי שזה ייקרה.

יהונתן: חכה, עוד אין לדעת. מה אתה אומר איציק, ניפגש שוב לקבב אחרי העונה הבאה?

איציק: אינשאללה. והכנאפה – עלי.

קבב שעב, שוק הבשמים, בירידה מכיוון הוויה דלרוזה (סוק אל-עטרין) • מסעדת אבו עלי, רח' צלאח א-דין, בסמטה של חנות השעונים 02-6284569. © צילומים: מגד גוזני

תביאו חשבון: חומוס (15 ש"ח) + חומוס פול (15 ש"ח) + שתייה קלה (5 ש"ח) + 14 X שיפוד קבב (56 ש"ח) + יוגורט (4 ש"ח) + שתייה קלה (5 ש"ח) = 100 ש"ח