צלילי המוסקה – שולחן הסולטן

בעיר שבה אורז בפיתה הוא מאכל לגיטימי, אפשר להכניס לפיתה גם מוסקה • זה מה שעושים ב"שולחן הסולטן" הנפלאה ברוממה • יהונתן ואני סוגרים שנה ירושלמית טעימה במקום קטן עם נשמה ענקית

יהונתן: שמתי לב שבשבועות האחרונים קצת סטינו מהמטרה המקורית של הטור הזה. יצאנו לטיולים, הרפתקאות, סיפקנו את יצר הסקרנות.

עמית: בקיצור, אתה רומז שתחת הנהגתי המדור השתכנז?

יהונתן: זו האשמה חמורה, אבל אולי, כן. בסופו של דבר אסור לשכוח שיש אנשים שפשוט מחפשים משהו זריז, זול, ומשביע לצהריים שלהם – לא לפתוח שולחן במסעדה או בית קפה.

עמית: אז מה אתה מציע?

יהונתן: אני מציע לחזור לצורה הבסיסית ביותר של ארוחת הצהריים הישראלית, ששוכללה בירושלים לדרגת אמנות.

עמית: והיא?

יהונתן: פיתה. עמוסה בשילוב בלתי אפשרי של בשר, סלטים ועוד פחמימות. אני יודע בדיוק איפה אני רוצה לאכול אותה.

עמית: כולי אוזן.

יהונתן: שולחן הסולטן. בשכונת רוממה.

עמית: לפי השם והמיקום נשמע לי יותר הגיוני שמדובר בחנות רהיטים, אבל אני אומר יאללה, נזרום.

הפקקים של הכניסה לירושלים מספקים ליהונתן ועמית הזדמנות לעשות תחקיר עומק. יהונתן מעלה על קו הטלפון (לכבוד מינוי המפכ"ל החדש, השתמשנו בדיבורית, כמובן) את חברו הטוב המכונה 'גוגלו', אגדה יפואית שהפכה לאיש טלויזיה מוצלח. סיפוריו על דוכן אוכל קטן ומשפחתי בשכונת רוממה בשם "שולחן הסולטן" מעבירים בשבועות האחרונים את יהונתן על דעתו הקולינרית.

יהונתן: גוגלו, עמית כאן לידי באוטו, אולי תספר לו מה שסיפרת לי על הסולטן?

גוגלו: בשמחה. תשמע – כשאני הייתי ילד עבדתי בתור עוזר נהג של חברת הובלות. העובדים היו כולם עיראקיים, פדנטים כאלה, שיודעים להעריך אוכל טוב ומחפשים אותו. לא היה חור בארץ שלא ידענו איפה למצוא בו מנה טובה, אבל המנה שהיינו אוכלים בירושלים היתה מנצחת הכל.

עמית: אוקיי, אני מקשיב.

גוגלו: בירושלים היה טקס קבוע. לא משנה מתי היינו נכנסים לעיר, אפילו בשמונה בבוקר, היינו עוצרים ברוממה כדי לאכול מוסקה בפיתה.

עמית: סליחה??? בתור ירושלמי כבר שמעתי וגם טעמתי את הסטייה שנקראת אורז שעועית בפיתה, אבל מוסקה? איך זה עובד בכלל?

גוגלו: עד שלא תטעם לא תבין. זה מנה שעד היום גורמת לי התרגשות, אפילו מלדבר עליה. פיתה טרייה, קצת חומוס וחריף, חציל ממולא בשר, סלטים, ומעל הכל עמבה.

עמית: ולו בשם הסקרנות אני מוכן לנסות, אבל מה יעשה יהונתן שלא אוכל חצילים?

גוגלו: אל תדאג, יש פתרונות לאנשים מוזרים כאלה. דג מטוגן אגדי, ואל תפספסו גם את השניצל המופלא. הטעמים משם צרובים בי מהילדות, ופעם בכמה זמן אני חייב לעלות לירושלים רק בשביל לאכול שם.

יהונתן: גוגלו יא מנוול, שוב עשית אותי רעב בשניות. תודה לך, נתקשר אחרי לספר לך איך היה.

גוגלו: איך אני מקנא בכם, יא אללה. אפשר אולי עדיין להצטרף?

מסעדת שולחן הסולטן ברחוב ירמיהו שוכנת באותו המקום כבר כמעט 50 שנה, וידעה כבר כמה גלגולים. בתחילה נקרא המקום "מפגש חזן", אחר כך הגיעה גברת בנימיני המיתולוגית, שהעניקה את שמה למזנון. משפחת סולטן הגיעה לפני 14 שנה, הרחיבה ושיפצה קצת, והפכה את המקום מדוכן פצפון עם חלון לקבלת ההזמנות למסעדונת של ממש עם כמה שולחנות.

יהונתן: לא הרבה אנשים יודעים את זה, אבל בנימיני היה המקום הראשון בירושלים שמכר סביח.

עמית: ועד היום לא הרבה הלכו בעקבותיו. היעדר הסביח בירושלים הוא תופעה מסתורית מאוד בעיני.

יהונתן: לא בטוח שזה רע. טוב שלמקומות יהיו מאכלים ייחודיים. כמו שבירושלים אין סביח בתל אביב אי אפשר להשיג מרק קובה נורמלי בשום מקום. אולי חוץ מבשכונת התקווה.

עמית: ובירושלים זה חלק מהתפריט הכי בסיסי של כל מסעדת פועלים. לא חשבתי על זה אף פעם. מצד שני, לא חשבתי אף פעם שאפשר לדחוף מוסקה בפיתה והנה זה הולך לקרות. בוא ניראה על מה כל המהומה.

קל להיקלע להתלבטות מול הדלפק המקסים של שולחן הסולטן. המבחר לא גדול, אבל הכל ניראה טרי ומפתה. מזל שהשליחות העיתונאית מצמצמת את המקום לבחירה האישית. עמית מזמין את המוסקה בפיתה, עם ליטוף של חומוס, הרבה חריף, צ'יפס, עגבניות ובצל. יהונתן הולך על דג מטוגן עם אותן התוספות. וכאילו שהצ'יפס והפיתה לא מספקים די פחמימות, השניים מזמינים גם צלחת אורז עם שעועית.

עמית: אני צריך כמה ביסים לפני שאני מגבש דעה, ספר לי איך הדג בינתיים.

יהונתן: טעים בדיוק כמו שציפיתי. הדג פריך וחם מהטיגון, כל הרטבים משתלבים, והצ'יפס האלה, שמחוץ לפיתה הם שמנוניים ורופסים, בפנים הופכים למין פירה טעים כזה שכאילו משלים את המנה. מה אתה אומר? עמית?

עמית: שנייה… אני מנסה להתאושש. מדובר, באמת, באחת הפיתות הכי טעימות שאכלתי בחיים שלי.

יהונתן: הצלחה, איזה כיף!

עמית: ברצינות, אין דברים כאלה. זה נשמע מראש כל כך הזוי, אבל בפיתה החציל עם הבשר, העמבה, הצ'יפס, זה כמו מנת סביח משודרגת בצורה שאי אפשר להסביר.

יהונתן: הקטע המופרע הוא שהפיתה הזו עולה 22 שקל. זה לא הגיוני בכלל כמה שזה זול.

עמית: גם מנת האורז שעועית הזו לא הגיונית. יש פה כמות אורז שיכולה להאכיל ארבעה אנשים רעבים.

בזמן הבליסה בעל הבית מגיש לעמית ויהונתן, על חשבונו, צלחת עם שלוש קציצות בשר שמנמנות ושניצל דק ולוהט היישר מסיר הטיגון. ההסבר: "אם לא טעמתם את השניצל כאילו שלא אכלתם פה בכלל".

יהונתן: זה שניצל בסגנון סבתא שלי עליה השלום, כזה שטובלים קודם כל בפירורים ורק אז בביצה. בטיגון זה מקבל מרקם קצת אחר.

עמית: אני מעולם לא נתקלתי באסכולה הזו, אבל מדובר בשיחוק. שניצל עסיסי וטעים, עושה חשק לעוד מנה בפיתה. גם הקציצות ממש טעימות. באופן לא ברור הן ממש מזכירות את קציצות הבשר של פינתי.

יהונתן: אתה צודק. מאוד דומה. יכול להיות שזה מה שאפשר לכנות "טעם ירושלמי"?

עמית: אני חושב שזה לא עניין של טעם. זה עניין של נשמה, משהו שאי אפשר להסביר. שנינו אוכלים הרבה בחוץ, בכל הארץ. אבל אני לא חושב שיש עוד עיר שיש בה כל כך הרבה אוכל נשמה כמו בירושלים שלנו. יש דברים דומים, יש הרבה אוכל טוב, אבל כשאני יושב כאן ומסיים את הפיתה המופלאה הזו ברור לי שזו מנה שאני לא אוכל לקבל בשום מקום אחר.

יהונתן: משורר הטחינה, כבר אמרנו. ריגשת אותי. אני חושב שזו דרך מאוד יפה לסגור בה שנה של אוכל ירושלמי שהיה ברובו מצוין.

עמית: לגמרי. אבל את הסיכומים נשמור לשבוע הבא. בוא נחליט רק שגם בסוף השנה האזרחית הבאה נחזור לפה בשביל מוסקה בפיתה.

יהונתן: יש לי תחושה, תחושת בטן, אם תרצה, שזה ייקרה עוד הרבה קודם.

שולחן הסולטן, רח' ירמיהו 17, רוממה 02-5381006. © צילומים: מגד גוזני

תביאו חשבון: דג מטוגן בפיתה (22 ש"ח) + מוסקה בפיתה (22 ש"ח) + אורז עם שעועית (20 ש"ח) + 2 X שתייה קלה (14 ש"ח) = 78 ש"ח