חשיפה לצפון II – עזבה

הכרובית בטחינה נגמרה, אבל אז הגיעו הקישואים בלבן, הקובה האפויה והחיטה הירוקה עם הכבש • בעזבה מצאנו את הטעם האמיתי של הגליל

לערב השני בצפון החלטנו שצריך מסעדה קצת יותר "אותנטית", או במילים פחות פוליטיקלי קורקט: ערבית. עבורי כשמחפשים מסעדה כזו בצפון אין בכלל שאלה – "קצה הנחל" שבכניסה לגינוסר היא אחד המקומות האהובים עלי בארץ, כזה שבעיני חייבים לעצור בו בכל גיחה לצפון. הבעיה היתה שאנחנו נפשנו במושב מנות (כמה סמלי) שבגליל המערבי, ובמשפחה הטילו וטו על נסיעה של יותר משעה לטובת ארוחה.

כשהגענו למנות יצאתי עם אמא שלי לסיור לוקיישנים במעיליא, הכפר הנוצרי שסמוך ליישוב, כדי למצוא מקום שיספק לנו את הקריז לאוכל לבנוני. אלא שכל המקומות במעיליא התגלו כמסעדות משוכפלות וקצת עצובות מזן החומוס-צ'יפס-סלט. באחת מהן (מסעדת המנגל והשיפוד, שראויה לפרס לפחות על השם הכי מודע לעצמו במזרח התיכון) נכנסנו להציץ, וכששאלנו את בעל הבית על תבשילים לבנונים הוא הודה שאצלהם רוב הלקוחות מסתפקים בקבב ומג'דרה. מאכלים לבנוניים מיוחדים כמו שישברק, שולבטו, חשוה ועוד הוא שלח אותנו לחפש במקום אחר, והמליץ בין השאר על עזבה בכפר ראמה. מגיעות לו נקודות, אם כך גם על כנות, והאמת שהמקום שלו היה ניראה הכי נחמד בכפר.

אז החלטנו לנסוע לעזבה. אמנם 35 דקות נסיעה ממנות, אבל עדיין קרוב משמעותית מגינוסר. בדרך כולם עוד קיטרו (בעיקר סבתא שלי, שהריכוז הצפוף של הכפרים הערבים לאורך הכביש לא ממש מוצא חן בעיניה, בטח שלא בעיד אל פיטר), אבל ברגע שהאוכל התחיל לזרום, כולם סתמו את הפה.

אני שומר אמונים לאבו חסן. החומוס

בעזבה, תודה לאל, נמנעים מהמנהג המעצבן של "פלטת סלטים". פה תצטרכו לבחור בדיוק מה אתם רוצים, ותוכלו לוותר על מה שפחות מעניין אתכם. התחלנו עם חומוס, שהיה טעים וטרי, אבל גם, כמו רוב החומוסים של הגליל, קצת עדין מדי לטעמי. תוספת של רוטב שום לימון (תטבילה, או תתבילה, או איך שלא צריך לאיית את זה בעברית), מאוד עזרה לו. יחד עם החומוס הגיע חציל קלוי בטחינה שהיה אדיר. למרבה הצער הכרובית בטחינה נגמרה ביום שבו אנחנו ביקרנו, אבל מצאנו לה תחליף ראוי ביותר בדמות קישואים מבושלים בלבן, מה שנקרא גם "פוקעייה":

איפה הייתם עד היום? קישואים בלבן

זה אולי לא ניראה משהו, אבל תאמינו לי שמדובר באחת המנות הכי טעימות שתיתקלו בהן בכל המטבח הערבי. קוביות קישואים, לבן חמצמץ, אורז עם אטריות וקצת אגוזים מעל. מסוג המנות שאני תמיד מוכן לאכול, בוקר צהריים או ערב.

אבא, אמא, במיה. הירק שלא מאכזב לעולם

האורז המעולה עם האטריות שימש כמצע גם לבמיה הנהדרת בעגבניות, שהגיעה לשולחן לצד להיט לבנוני נוסף ואהוב במיוחד, השולבטו: תבשיל בורגול עם גרגירי חומוס, שבגירסת עזבה נעשה בלי עגבניות, אבל כן עם קצת קישואים וגזר. גם זה, אם לא הבנתם, טעים פחד.

אולי לא יפה, אבל מאוד טעים. בורגול עם חומוס וירקות

בשלב הזה היינו קרובים ללהרים ידיים, ולכן הסתפקנו רק בארבע מנות בשריות. בראש הרשימה ניצבת מנת השיש-ברק, פאר היצירה הלבנונית. מדובר בכיסנים עדינים במילוי בשר כבש שמתבשלים בלבן. קצת כמו טורטליני, רק הרבה יותר טעים. זה שילוב שלהרבה מאוד ישראלים נשמע קצת קשה, אבל תאמינו לי שמדובר במנה שפשוט אסור לפספס.

הרבה יותר טעים משישליק. שישברק

עוד מנה מקומית נפלאה היתה קובה סינייה – קצת כמו קרמאבל, רק שבמקום תפוחים יש בשר, ובמקום בצק פריך יש בצק בורגול מועשר בצנוברים, כמו של קובה. טעמנו גם קבבים אפויים בטחינה סמיכה שהיו מצוינים, ומנה של בשר כבש (קצת יבשושי) עם תבשיל שמנוני ומתפוצץ מטעם בשרי של פריקי (חיטה ירוקה מעושנת).

אמא, כזו עוגה אני רוצה ליום הולדת הבא שלי. קובה סיניה

את כל המנות המצוינות האלה שטפנו פנימה עם בקבוק קטן של ערק חדד קריסטל (במחיר קצת מופקע של 120 ש"ח), ועם קצת בירה טייבה נחמדה. לקינוח לא היה לנו מקום, והחשבון הסתכם בהרבה פחות מ-100 שקל לראש.

אז נכון שעזבה היא לא מסעדה מפוארת ואפילו רחוק מכך. בסופו של דבר, אתם יושבים ואוכלים בסוג של מחסן שמחובר לבית הפרטי של בעלי המקום. מי שאוהבים שופוני וכבוד של מסעדות מזרחיות כמו פעם או הגשה מפונפנת לא ימצאו פה את מבוקשם. אבל מי שמחפשים את הנשמה האמיתית של הגליל, את תמצית הטעם המקומי, ואת האוכל שהיה פה הרבה לפני שאנחנו הגענו – כדאי שייצאו לדרך לכיוון כרמיאל. בסוף הארוחה התיישב לצידנו חביב, בעל הבית שגם אחראי על רוב הבישולים (שהוא באמת חביב להפליא. נורא מודעים לעצמם שם בצפון). הוא סיפר שאשתו קצת שרפה בטעות את אחד הסירים שהיה אמור ללכת למסעדה. "ישבנו לאכול אותו בעצמנו", הוא סיפר, "אחרי שטעמתי אמרתי לאשתי, וואלה, אוכל טעים יש לנו". האמת? צודק לגמרי.