שף מנוסה, מיקום מדהים ושפע חומרי גלם היו אמורים להצטרף במצפה הילה לכדי מסעדה מסעירה • חבל שזה פשוט לא קורה • ככה זה כשאוכלים בגליל ומרגישים בתל אביב של לפני עשור
לארוחת הערב השלישית והאחרונה בטיול המשפחתי שלנו לצפון נבחרה "בועז מבשל" שבמצפה הילה. בועז הוא בועז קוינטנר, שייזכר (לפחות בעיני) תמיד כאיש שמאחורי ביג מאמא זצ"ל. את ביג מאמא מאוד אהבתי. היתה בה פשטות נעימה, אווירה חמה, מחירים נוחים ואוכל שגם אם לא היה גדול או חדשני, היה תמיד כיפי. לפני כמה שנים החליט קוינטנר לפרוש מהעיר הגדולה ועבר להתגורר בגליל המערבי – קצת כמו ארז קומרובסקי, רק עם פחות יחסי ציבור.
קוינטנר גייס כסו-שף את ברק יחזקאל (שהקים לפני כמה שנים ברח' דיזנגוף את "פאייה" החמודה), והפך את הקומה התחתונה בביתו למסעדה שפועלת רק בסופי השבוע, שאז מתמלא האזור בנופשים וחוגגים. הוא מציע שני תפריטי טעימות קבועים, בני 5 או 7 מנות ובמחיר קבוע – 195 ש"ח לתפריט הקטן, ו-260 לגדול.
חמימות מקסימה שקורנת החוצה. הבית של בועז
נתחיל בדברים הטובים: קודם כל, בועז מבשל היא כנראה המסעדה עם המיקום המוצלח בארץ (אולי בתחרות עם המרפסת של "מוסקט" במצפה הימים). גם כשמגיעים בחושך (התרחיש ההגיוני, בהתחשב בכך שהמקום פתוח רק בערב) התחושה החמימה שקורנת החוצה מהמסעדה פשוט מהפנטת. גם בפנים ניכרים הטאץ' והניסיון של קוינטנר. "בועז מבשל" הוא קודם כל, אתם רואים, מקום שנעים מאוד לשבת בו.
אנחנו בחרנו בתפריט הקטן יותר, בן החמש מנות, שנפתח עם לחם הבית, מטבל עגבניות טעים וחציל קטן קלוי בטחינה גולמית.
הדבר הכי גלילי בארוחה: לחם, שמן זית, חציל בטחינה
המנה הראשונה היתה טריו טעימות שהוגש על צלחת אחת מעוצבת היטב: שרימפ יחיד מטוגן במעטפת עדינה של קדאיף, קלמארי (קטן ובודד) על סלט של רוקט ושקדים, וטעימה זערורית במיוחד של סביצ'ה דג ים עם אבוקדו ותלתלי בצל ירוק.
שלושה ביסים טעימים, אבל עדיין - כולה שלושה ביסים
הביצוע, בעיקר של השרימפ, היה מצוין. גם שני הביסים האחרים היו מצוינים. אבל אי אפשר להתעלם מכך שמדובר בשלישיית מנות שאם היו מוגשות כל אחת בנפרד היו ראויות במקרה הטוב לתואר "משעשע חיך".
המנה השנייה זימנה בחירה בין שלושה סוגי פסטה. כל הנוכחים בשולחן בחרו בניוקי פטריות וכמהין או במאל-טאליאטה ברוטב ארביאטה וקלמארי. לאופצייה השלישית, רביולי גבינות, לא נרשם ביקוש משום מה.
געגועים לביא מאמא. מנת המאל-טאליטה
שתי הפסטות היו טובות בהחלט, ומבין שתיהן ,הניוקי היו טובים יותר, בעיקר הודות למירקם מושלם ורוטב טעים. במנת המאל-טאליטאה ("חתוך רע" – אטריות שנחתכות במתכוון לגדלים לא אחידים) הרוטב היה קצת חיוור, נטול עוקץ, ועורר בי געגוע עז לצלוחית הצ'ילי והשום הכתוש שהיתה מוגשת עם המנות ב"ביג מאמא".
אחרי סורבה אשכוליות וקמפארי, שהיה טוב ומרענן בדיוק כשם שהיה צפוי, הגיעה המנה הרביעית: טריו של פילה בקר, צלע טלה וגלילת נתח קצבים לצד תפוחי אדמה אפויים ומשעממים.
מנת הבשר. הניינטיז התקשרו, הם רוצים את שיפוד הרוזמרין שלהם בחזרה
גם הפעם שום דבר לא היה רע, לפחות לא בשלישייה שלי: הפילה היה צלוי לדרגה הנכונה, גלילת הקצבים (עם טוויסט של בצל ירוק מתקתק) היתה נחמדה וכך גם הצלע. אבל התחושה העיקרית היתה של מנה שהיתה רלוונטית למסעדות של לפני עשר שנים, ושהיום תמצא אולי בסעודות חגיגיות של בתי מלון או אירועים. שגיא כהן קורא לזה, ובצדק, אוכל שאתה שוכח עוד בזמן שאתה אוכל.
וזו כל הבעיה של בועז מבשל: בסופו של דבר מדובר אמנם במסעדת שף, אבל בכזו שיכולה להימצא בכל מקום בארץ ושכמוה יש (והיו כבר לפני שנים) עשרות בתל אביב. שום דבר באוכל של קוינטנר (לפחות בארוחה שאני אכלתי) לא הרגיש לי מקומי. הגליל הוא סוג של גן עדן קולינארי: עם ירקות הבלאדי ועשבי הבר, עם התאנים והענבים, עם הטחינה ושמן הזית, עם הטלאים והגבינות. משף שמבשל במקום כזה אני מצפה להפגין הרבה יותר חיבור ומקוריות. בפשטות: אני רוצה שכל ביס יזכיר לי שאני לא בעוד ביסטרו תל אביבי יומרני, ולא שאני אזכר בזה רק כשאני ארים את הראש מהצלחת ואראה במרחק את האורות של חיפה.
הכינו את תוכנית החיסכון. תפריט היין (לחצו להגדלה)
עוד דבר מקומם ב"בועז מבשל" הוא תחום היין. הפעם קוינטנר דווקא מפגין חיבור מקומי, עם תפריט על טהרת הבוטיקים הישראלים. זה טוב ויפה, אבל זה הרבה פחות יפה שבתפריט יש בקבוק אחד בלבד שמתומחר ב-110 ש"ח (קריניאן של רד פואטרי), לעומת 4 שמחירם מ-170 ש"ח וצפונה. בתחום היין לבן יש בקבוק אחד בלבד, במחיר 175 שקל לבקבוק. ותודו שזה מרגיז. ההימור שלי הוא שבועז, מסעדן מנוסה וחכם, יודע שמי שבאים לאכול אצלו הם בעיקר זוגות שמחפשים רומנטיקה לצד משפחות חוגגות. וכמעט כל מסעדן יגיד לכם שאלה בדיוק האנשים שלעולם לא יזמינו את הבקבוק הכי זול (כי היי, באנו לחגוג). אני לא חושב שמדובר בחמדנות, אבל אני כן חושב שאפשר אחרת, ולראייה תפריט היינות המקסים והצנוע תמחורית ברובו של "אלומה" בתרשיחא (שאת הביקורת שלי עליה אתם יכולים לקרוא כאן).
הודות למחיר היין (שני בקבוקים) ובתוספת שלושה משקאות חמים וטיפ של 20 אחוז הגיע מחיר הארוחה שלנו ל-300 ש"ח לראש לשמונה אנשים. זה המון כסף. וזה סכום שבו אפשר לאכול בהרבה מקומות אחרים ארוחות הרבה יותר עדכניות, יצירתיות ואפילו יותר מקומיות מאשר בבית היפה של בועז. האוכל ממש לא רע, הוא אפילו טוב מאוד – אבל איכשהו קשה לי להאמין שבחופשה הרומנטית הבאה שלי בצפון תמצאו אותי חוזר לשם (אלא אם בועז יתחיל להגיש על המרפסת את הפיצה פרושוטו ביצה שלו מהימים היפים ההם. אז יש על מה לדבר).
ואולי כל הדיון הזה לא משנה. כי ברגע שנכנסים למצפה הילה, קשה מאוד שלא להבחין בשלט הגדול "גלעד שליט, מחכים לך בבית". ואז, אם תרצו וגם אם לא, על הכל משתלטת איזה מרירות. כזו שאפילו גלידת השוקולד הביתית והמעולה, שבועז וברק מגישים לקינוח, לא מצליחה להעביר.
גלידה ביתית, קרם ברולה, אגס ביין. סיום מתוק
אהבנו את בועז מבשל. התפריט והביצוע ברמה גבוהה. השירות מעולה. אהבנו