מזדקנת בכבוד – קופי בר

המנות הראשונות פגעו בול • העיקריות קצת חרקו, עם מנות בשר שהגיעו קרות, וסלט תרד בלי תרד • אבל גם ביום לא מושלם המסעדה הוותיקה ברחוב יד חרוצים מציעה דיל מצוין • וזה סוד כוחה

בעוד שלוש שנים תחגוג מסעדת הקופי בר 20 שנות קיום. בלתי נתפס כמעט במונחים מקומיים. רק כדי לסבר את האוזן – בשנת 1994, כשהקופי בר נפתחה, לישראל אהרוני היתה מסעדה בשם תפוח זהב עם סו-שף, אחד בשם יונתן רושפלד, ירון שלו היה בערך בן 12, רבין היה בחיים והשלום התחיל בתוכנו. רק שני דברים לא השתנו מאז – יד חרוצים (הרחוב, אבל גם המתחם) היה ונותר אחד המקומות המיותרים והמגעילים של תל אביב, ומסעדת הקופי בר הייתה ונותרה הסיבה היחידה להגיע אליו.

הקופי בר היא הזרע שממנו צמחה האימפריה של מתי ורותי, שקשה, אולי אפילו מפחיד, לדמיין את תל אביב והקולינריה הישראלית בלעדיה. הם פתחו את הבראסרי, את הוטל מונטפיורי, את מאפיית הבייקרי המופלאה וגם את הקפה הכיפי ברוטשילד 12. הם הכשירו דורות על גבי דורות של מלצרים, ברמנים, מנהלים ומסעדנים שמחזיקים היום שורה ארוכה של מקומות. כל מי שגדל אצל מתי ורותי רוצה להיות כמוהם, אבל מעטים מצליחים.

כשנכנסים למקום של מתי ורותי אי אפשר לטעות. המלצרים לבושים טיפ טופ, סידורי פרחים ענקיים וטריים, מאפים קורצים על הדלפק, ומעל הכל – אווירה. משהו שלא ניתן בהכרח לתאר במילים, אבל פשוט תחושה כזו שהגעת למקום הנכון, שהולכים לטפל בך כמו שצריך, ושאתה הולך ליהנות.

טביעת היד של מתי ורותי. הפרחים, הנרות, המאפים והחמימות

מאז הביקור האחרון שלנו (הפורום המשפחתי) בקופי בר עבר הרבה מאוד זמן. למרות זאת לכולנו היה מושג די טוב לקראת מה אנחנו הולכים. כל תל אביבי שאוכל בחוץ על בסיס קבוע יכול לדקלם את רשימת הקלאסיקות של הקופי בר – מההמבורגר ביין דרך האנטיפסטי וסלט הקיסר ועד לשטרודל הבננות. כולם עדיין כאן, עם כמה מצטרפים חדשים. התפריט עבר לאחרונה עדכון והרחבה מסוימים, שנוטים מעט לכיוון איטלקי (פיצה, קנולי בקינוחים), ויחד עם הספיישלים המתחלפים סביר להניח שגם מבקשי הקלאסיקות וגם ההרפתקנים יותר ייצאו מסופקים.

שמש זורחת על התפריט בקופי בר

ההוכחה שגם אחרי 17 שנה הקופי בר עדיין עובדת כמו שצריך נוחתת על השולחן כבר בתחילת הארוחה. לכאורה, כולה לחם, ובטח לא משהו יוצא דופן לאור סלסלות הלחם המצוינות שכמה ממסעדות העיר למדו להגיש. בפועל, לחם עם קרום קשה ופציח, שמוגש חם בדיוק במידה הנכונה עם פנכה של קונפי שום טעים. לחם שהוא הצהרת כוונות של המסעדה על ירידתה לפרטים הכי קטנים ועל המקצוענות שלה.

הצהרת כוונות לקראת העתיד לבוא. הלחם הנהדר

עוד לפני הראשונות חלקנו פיצה ביאנקה חמודה (32 ₪), מהחלק הצעיר יותר של התפריט. פיצה עם בצק לא דק, כזה שצריך לתת בו ביס (אופים מוכשרים יש להם שם), הרבה מוצרלה טרייה, רוקט ואנשובי. שום דבר חדשני, אבל באמת שלא צריך.

בלי עגבניות. פיצה ביאנקה ירקרקה

הראשונות פגעו בול. היו שם פריטו מיסטו (49 ₪) שהכיל שרימפס, קלמארי ונתחי פילה דג ים כלשהו, כולם מטוגנים בבלילה פריכה ולא שמנונית בכלל. לצידם הוגש איולי פפריקה חריף בדיוק במידה הנכונה, שהמשיך (יחד עם הלחם) להסב עונג גם הרבה אחרי שפירות הים חוסלו (וזה קרה די מהר, למרבה הצער).

"סליחה, אפשר עוד כוס איולי?" פריטו מיסטו

ניוקי עם שרימפס (46 ₪) היו טובים במרקם (גם השרימפס וגם הניוקי) אבל קצת שגרתיים מדי ברוטב. היה שם רמז ללימון כבוש, אבל הרוטב כולו היה מבוסס לדעתי על ציר עוף, והיה קצת עדין מדי לטעמי. קרפצ'יו מוסר ים מהמנות המיוחדות (49 ₪) פנה לכיוון האסיאתי עם איזון נכון בין שמן סומסום לבין חמיצות לימונית רעננה ונעימה.

ניוקי, שרימפס, ארטישוק. חסר: ריגוש

סלט קיסר (42 ₪) היה בדיוק מה שהוא צריך להיות – רענן, פריך, עם המון רוטב שעטף את העלים כמו שמיכה. כמה גירודי פרמזן וחתיכות אנשובי הפכו את הצלחת הזו (שנבחרה על ידי ההריונית) לסלט שאני באשכרה אשקול להזמין מרצוני החופשי בפעם הבאה. סינטה צרובה על טבעות בצל בוויניגרט פטל (52 ₪) היא אחת המנות הקלאסיות שלא שרדה את המעבר לתפריט החדש והוצעה בתור ספיישל. הבשר עצמו היה מצוין, אבל טבעות הבצל היו קצת קשות ויבשות מדי.

הבשר המצוין מכסה טבעות בצל פחות מצוינות

סיבוב העיקריות היה מדויק פחות, ברמה שגרמה לחשוב שאולי בכל זאת פגעי הזמן קצת ניכרים במקום. שתי מנות – ספייריבס (122 ₪) ואנטרקוט עם קונפי שום (128 ₪, שתי המנות מתפריט המיוחדים), הגיעו לשולחן כשהן קרות. לא קפואות כקרח, אבל לא מספיק חמות במידה כזו שאתה פשוט יודע שהן עמדו על הפס ביציאה מהמטבח כמה דקות יותר מדי. שתיהן נשלחו למטבח בחזרה, וחזרו במצב טוב הרבה יותר. הסטייק לא יובש והספייריבס היו עסיסיות, שומניות ומנחמות.

ספייריבס. תמיד כיף

התקלה החמורה יותר נרשמה עם המנה של אמא שלי, שבחרה בסלט של תרד תורכי, גבינה כחולה ואגסים מתפריט המיוחדים. הסלט שהגיע (ושאותו לא צילמתי, אבל תצטרכו להאמין לי), לא הכיל ולו עלעל תרד אחד לרפואה. זה היה פשוט סלט אנדיב וחסות עם גבינה כחולה ואגסים. נחמד, אבל לא מה שרצינו. אחראי המשמרת הגיע לשולחן, ואמא שלי, שבחושיה המחודדים שיערה מה מתרחש, התענינה האם יש מצב שפשוט נגמר התרד במטבח. האחראי הבטיח שלא, ושהוא מיד יחזור עם הסלט הנכון. הוא אכן חזר מיד, אבל עם אותו הסלט ועם הבשורה שהתרד נגמר. זה מאוד בעייתי. אי אפשר למכור מנת ספיישל שלא קיימת, ואם כבר נעשתה התקלה אי אפשר לנסות לדחוף ללקוח מנה אחרת בשיטת מצליח. גם האמירה של "אם את רוצה תאכלי את הסלט הזה ואני לא אחייב אותך" היא בעייתית – לא רצינו סלט אנדיב חינם, רצינו סלט תרד בתשלום. אז אפשר פשוט להוריד אותו מהחשבון גם בלי לתת ללקוח הרגשה שעשית לו טובה.

צלע חזרזיר. אם אלוהים היה בורא את האישה מהצלע הזו יש מצב שכבר לא הייתי רווק

שתי מנות עיקריות נוספות עברו ללא תקלות. צלע חזיר ברוטב לימוני עם המון צלפים קטנים וטעימים (68 ₪) הייתה עסיסית להפליא ונהנתה מרוטב מחמיא. ההריונית המשיכה לצעוד בנתיב הקלאסי עם מנת כבדים על פירה ורוקט (64 ₪) שבוצעה היטב. האחות הקטנה לא התלהבה מדג לברק שלם על הגריל שסבל מטעם לוואי קל של שמן חרוך. המנה נאכלה, חוסר שביעות הרצון צוין בדיעבד בפני המלצרית, והדג לא הופיע בחשבון הסופי. סוג של תיקון, אולי, לפדיחת הסלט.

כמו בננה מטוגנת במסעדה סינית, רק לא מגעיל. שטרודל הבננות

בתחום המתוק הקופי בר הציב בפני תמיד התלבטות קשה: וניל שזיפים או שטרודל בננות. עכשיו התפריט גדל, ועבורי נוסף עוד משתנה למשוואה – קנולי סיציליאני (שייבדק, אני מקווה, בקרוב). הפעם הלכנו על השטרודל (39 ₪) שהיה חם, טעים ולא מתוק מדי. האגף הנשי התמודד ללא טענות עם קינוח שוקולדי כלשהו בשם שוקולד פולק (36 ₪), שכמו עם רוב קינוחי השוקולד אין לי מה לומר עליו חוץ מזה שהוא הצטלם יופי.

דוגמן חביב. קינוח פולק שוקולד

אז מה היה לנו שם? יחד עם שני בקבוקי יראון של הרי גליל במחיר של 165 ₪ לבקבוק (בתפריט הבטיחו 2006, בפועל נמכר 2007), שני קוקטיילים וללא הדג והסלט המונה נעצר על פחות מ-200 שקל לאדם (לפני טיפ). עם המנות הללו והשירות הסכום הסופי היה מגיע לאזור ה-250. סכום סביר בהחלט, בוודאי ביחס לתמורה הטובה ברובה. ניראה גם שהתפריט החדש בקופי בר מתומחר באופן שפוי ונעים הרבה יותר מהתפריט הקודם.

בכל מסעדה אחרת סביר להניח שתקלות כמו אלה שקרו עם העיקריות שלנו היו גורמות למשפחה שלי, ובמיוחד לאחי (חובב רשימות שחורות ידוע), למחוק את המקום לצמיתות. אבל מהקופי בר יצאנו גם הפעם, כמו תמיד, מרוצים מאוד ומצפים לחזור. כנראה שזה כוחה של המסורת של רותי ומתי – גם כשלא הכל מושלם, אתה פשוט יודע שבפעם הבאה יהיה יותר טוב, יותר מדויק ויותר מהודק. בכל זאת, 17 שנה לא הולכות ברגל.